מבעד לחזות הקשוחה, המאצ'ו מבין משהו על נפש האדם

הממסד הפסיכולוגי מיישר קו עם המתקפה על מודל הגבריות הקלאסי, וטוען כי מדובר בנכות רגשית. אלא שהפסיכולוגים כבר טעו בעבר ביחס שלהם ל"היסטריה נשית" ולנטייה מינית, והם טועים גם עכשיו

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דניאל קרייג כג'יימס בונד בסרט "ספקטר".
בחסות פרויד, הפך המאצ'ו לאייקון
של בריאות פיזית ורגשית
עמוס פריבס
עמוס פריבס

המאצ'ו נמצא תחת מתקפה. בשם שוויון מגדרי או כחלק ממאבק של גברים צעירים באליטה הוותיקה; בשל ההוויה הכוחנית והנוקשה, או בגלל הפוריטניות העצורה והרגלי הקנייה והטיפוח שלו; אפילו אלה המניפים את נס המלחמה למען זכויות הגבר לא ממהרים להגן עליו בפה מלא, אלא דורשים הכרה בגברים כמי שהותקפו בשמו ודוכאו על ידיו במשך שנים. נציגי השכבות המבוססות מדביקים לו כינויים כמו "ערס" בישראל ו"רד־נק" בארה"ב, שכורכים מאצ'ואיזם עם מעמד כלכלי נמוך ונחשלות תרבותית.

אל שלל הקולות האלה מצטרף כעת הממסד הפסיכולוגי־פסיכיאטרי, עם טענה חדשה שלפיה מודל הגבריות הקלאסי סובל למעשה מהפרעה נפשית. במסמך שפירסם לאחרונה ארגון הפסיכולוגיה האמריקאי (APA), נטען כי דפוסי התנהגות המזוהים עם החינוך הגברי המסורתי — הסתרה של פגיעות וחולשה, והימנעות ממפגנים פומביים של רגש — פוגעים בתפקוד של גברים רבים, וגורמים להם לסבל נפשי. הכותבים הציעו להתייחס לגברים האלה כמי שסובלים מ"גבריות רעילה", וטענו שיש לחשוב על דרכים לסייע להם. בהיפוך של היוצרות, 46 שנים אחרי שהוציא את ההומוסקסואליות ממדריכי האבחון, מתעתד הממסד להכניס אליהם את המצ'ואיזם.

הטענה העיקרית נגד המאצ'ואיזם היא שמדובר בסוג של פסאדה. דליה רביקוביץ תיארה את האישה בעלת החזות המטופחת שמסתירה פצעים פתוחים שרוחשים תחתיה, "כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת", והדימוי המאצ'ואיסטי, כך נטען, פועל באופן דומה: הוא מתפקד כקליפה סטריאוטיפית קשיחה, שחונקת בתוכה מקומות פגועים וכואבים. האופן המצומצם והקונקרטי שבו מתמודד השיח המאצ'ואיסטי עם מורכבות רגשית נתפס כמקבילה הפסיכולוגית של "לשים פלסטר", והיחס אליו הוא כאל מי שמסוגל להציע נחמה שטחית בלבד, כזו המותירה כאבים רגשיים דחוקים וקבורים מתחת לפני השטח.

הטענות האלו יכולות להשכיח בקלות את מקומו של הדימוי המאצ'ואיסטי כמסייע לגברים רבים במהלך ההיסטוריה לתפקד תוך שהם מתמודדים עם מלחמות, אסונות ומקרי אובדן. עד לא מזמן, הוא אפילו תיפקד כאידיאל של בריאות נפשית. התמרון התזזיתי הזה, שהופך את הקאובוי המסוקס והשתקן מגיבור תרבות נערץ לאדם מוגבל ונכה רגשית, מזכיר יותר רצח אב פרוידיאני מאשר מהלך שמתבסס על ידע מדעי.

פוטין בדרום סיביר, ב-2009
פוטין בדרום סיביר, ב-2009צילום: AP

בספרו "טוטם וטאבו", מתאר פרויד איך הניסיון לכונן תרבות חדשה נשען על מיתוס שבמרכזו קבוצת צאצאים מחסלת יחד את האב הקדמון. חברי הקבוצה נוטלים מאותו אב את השליטה, ומחלקים ביניהם את רכושו ואת בשרו. הקואליציה שהתגבשה בשנים האחרונות כדי להרחיק את האב המאצ'ואיסטי מהמרחב התרבותי משלבת שורה של כוחות ואינטרסים, שהופכים אותו לכל מה שרע ונחות.

הממסד נגד המטפלים

ההתייחסות לשיח המאצ'ואיסטי כמדחיק פגיעות מורכבות מתעלמת מהתועלת שיכולה להיות לכך בהקשרים שונים. בדומה לפלסטר שמספק "עור מלאכותי" החוצץ בין הפצע לסביבה ומאפשר לו להחלים, הקשיחות המאצ'ואיסטית מספקת תמיכה למעטפת הרגשית שנפרצה. היא מתחזקת מסגרת יציבה שבתוכה יכולים להתרחש תהליכי החלמה. זה עשוי להסביר למה למרות מוגבלותו ומגרעותיו, האמינו גברים רבים לאורך ההיסטוריה שהדימוי המאצ'ואיסטי מסייע להם להתמודד עם אתגרי החיים, ומדוע גם היום חלקם מתעקשים להיאחז בו ומרגישים חשופים ופגיעים בלעדיו. מבחינה פסיכולוגית, נכון יותר להתייחס למאצ'ואיזם לא כהפרעה, אלא כסוג של מנגנון הגנה: מבנה אישיותי מארגן, שנועד לסייע בהתמודדות עם חרדה מפני התפרקות ועם הצפה רגשית.

כך, למשל, נתגלה במחקרים שנערכו בשנים האחרונות שחשיפה חוזרת של מטופל למקום או לגורם שהוביל לטראומה מיד לאחר הפגיעה מקטינה את הסיכוי שתתפתח הפרעה פוסט טראומטית. הממצא המפתיע הזה איתגר את התפיסה המקובלת שלפיה יש לעצור ולהקדיש זמן לעיבוד רגשי של אירוע פוגעני לפני שחוזרים לפעילות מלאה, והוביל לכך שכחלק מהטיפול המקובל בפוסט טראומה בימינו, מחזירים חיילים שחוו הלם קרב לחזית לכמה ימים לפני שמפנים אותם לעורף, ומשיבים קורבנות עבירה לביקור בזירת פשע.

הגישה הטיפולית הרווחת הזאת מתכתבת עם הדימוי של האב שדוחק בבנו לעלות מיד שוב לאופניים אחרי נפילה כואבת או ממהר להחזיר אותו לבריכה לאחר שיצא ממנה משתעל. היא מעלה את השאלה, האם מתחת למה שנדמה כאטימות מאצ'ואיסטית, שוכנת הבנה של נפש האדם והדרך שבה היא מתמודדת עם פגיעות מסוג מסוים?

הפונקציות הבריאות והמגוננות של המאצ'ואיזם אחראיות גם לאימון הטיפולי, אחת ההתפתחויות המעניינות בתחום הטיפול הנפשי בשנים האחרונות. בעוד שהממסד הפסיכולוגי טוען שההוויה המאצ'ואיסטית מכילה אלמנטים רעילים ושיש לצמצם את נוכחותה בזירה החברתית, זוכה הקול שלה לעדנה דווקא בקרב אנשי טיפול.

בשנים האחרונות הכניס המטפל־מאמן לחדר הטיפול סגנון דיבור שהיה שמור לעולם הספורט התחרותי. מיתוסים על מאמני ספורט אגדיים כמו פט ריילי בכדורסל או אלכס פרגוסון בכדורגל מתארים נוכחות גברית פעלתנית ונמרצת, המקדשת שאפתנות, מאדירה קשיחות ונחישות ומייצרת אקלים תחרותי שבו בני אדם בוחנים את גבולות היכולת שלהם.

באופן דומה, גורואים פופולריים כמו טוני רובינס מאמצים קול טיפולי מתעמת, נוזפני וקצרני שהוא שונה מאוד, כמעט הפוך, מזה שלמדנו לזהות עם טיפול נפשי. זה קול שנופל על אוזניים הכמהות לפונקציות המארגנות של המאצ'ואיזם, שנדחקו הצדה בשיח התרבותי. המחויבות של הקול המאצ'ואיסטי לאוטונומיה, ההתנערות שלו מחשיבה קורבנית והאופן שבו הוא מנתב לאפיקים יצרניים, תחרותיות ואגרסיות, הופכות אותו לבעל ערך מיוחד דווקא עבור בני תקופתנו.

התנגשות הגישות הפרדוקסלית הזאת איפיינה את הטיפול הפסיכולוגי מאז ומעולם: הממסד נוטה פעמים רבות ליישר קו עם מגמות חברתיות רווחות ומעניק תוקף רפואי לעמדות תרבותיות, כמו בהיסטריה נשית, נטייה מינית, התמכרות למשחקי מחשב או גבריות רעילה. מנגד, הקליניקה משמשת מקום שבו מותר לשמוע ולהשמיע קולות אסורים שנדחקו החוצה מהשיח התרבותי הרווח.

בחברה השמרנית והעצורה של סוף המאה ה–19, פיתח פרויד שיח טיפולי שאיפשר ביטוי חופשי ומשוחרר של פנטזיות ארוטיות. החינוך הנוקשה בפנימיות הבריטיות של ראשית המאה ה–20 סיפק למטפלים כמו ויניקוט השראה לפתח שיח טיפולי שנותן ביטוי "לילד הפנימי" האותנטי, שאינו מתחשב בדרישות הסביבה. לכן, לא מפתיע שבתקופה שבה ערכים המזוהים עם המאצ'ואיזם כמו תחרותיות, קונקרטיות וקשיחות נחשבים למזיקים, זוכה תחום האימון הטיפולי לפופולריות כה גדולה. כמו קולות מודחקים רבים לאורך ההיסטוריה, המאצ'ואיזם מוצא מחסה וביטוי בחדר הטיפול.

בשירות טראמפ ופוטין

המתקפה על האב המאצ'ואיסט לא רק מרחיקה מהשיח החברתי את הרעיונות האמורים, אלא גם מעודדת הופעה של דמויות הרסניות וגרוטסקיות על חשבונו. סדר היום הליברלי אמנם לא מקדם את המתקפה הזאת, אך מתנגדיו עושים שימוש מניפולטיבי בפזילה שלו למחוזות האלה. הגינוי השטוח של מבנה עומק מורכב כמו המאצ'ואיזם אינו מקדם סובלנות, אלא מספק תחמושת לאלו שמבקשים לפרוץ בברוטאליות את גבולות השיח הליברלי.

דונלד טראמפ מרבה לצייר את הגברים כקורבנות ואת הגבריות עצמה כנתונה תחת מתקפה ממוסדת. ולדימיר פוטין משתמש במפגנים מאצ'ואיסטיים כדי לאותת לתומכיו שהוא אינו נכנע לשיח המסרס החדש של המערב. כך יוצא שבזמן שהממסד הפסיכולוגי מנסח הבחנה של גבריות רעילה, מונהגת מעצמה עולמית אחת בידי אדם שמתרברב בכך שהוא לופת בכוחנות נשים והשתתף בתוכניות היאבקות מבוימות, ואחרת בידי אדם שמצטלם חשוף חזה כשהוא רוכב על סוס וצד דובים. תגובת הנגד הזאת לא מפתיעה כשחושבים על כך שהדבר היחיד שכל הזרמים בפסיכולוגיה מסכימים לגביו הוא שרעיונות ותכנים יצירתיים שהאדם מנסה לדחוק החוצה, ימצאו בסופו של דבר את דרכם חזרה לפני השטח בצורה אלימה ולא בריאה.

גורואים מאמצים קול נוזף וקצר, הפוך מהנהוג בטיפול. הטון הזה נופל על אוזניים שכמהות לַסדר ולארגון של המאצ'ואיזם. ההתנערות של המאצ'ו מעמדת הקורבן והאופן שבו הוא מנתב אגרסיות לאפיקים יצרניים, הופכות אותו לרלוונטי דווקא בתקופתנו


סרטו האחרון של קוונטין טרנטינו, "היו זמנים בהוליווד", מעלה נקודות מעניינות בהקשר הזה. הסרט מתרחש בשנים שבהן האידיאל המאצ'ואיסטי נחשב עדיין למודל של התנהגות גברית אידיאלית, אבל טרנטינו מסמן במהלכו שזמנם של הגיבורים שלו ושל סוג הגבריות שהם מייצגים עומד להסתיים. כאילו כדי לסמן את העבר האלים והכוחני של המאצ'ואיזם, הוא קורא לגיבוריו בשמם של שודדים ומתנקשים ידועים לשמצה מהעבר, אך מציג אותם כיותר מגוחכים ונוגעים ללב מאשר מאיימים. הגיבורים מסתירים מאחורי חזות גברית בוטחת קול מגמגם, קריירות דועכות ובדידות איומה.

כמו סדרות האקשן הישנות שהסרט חצי לועג־חצי מתרפק עליהן, התנהלותם מאופיינת בדרמטיות מגוחכת שכבר אינה מתאימה לרוח התקופה: אחד מהם מתעקש לעשן ולהשתעל, השני מאבד את עבודתו אחרי שהזמין את ברוס לי לקרב. נראה ששניהם הולכים ומאבדים בהדרגה את מקומם בעולם שהופך שייך לסוג אחר של גברים, רגישים וחופשיים יותר.

אלא שבסוף הסרט מוצגת זווית נוספת: טרנטינו ממקם את גיבוריו המדומיינים בשכנות לשחקנית שרון טייט, שנרצחה על ידי חסידי הכת של צ'רלס מנסון באחד הפשעים המפורסמים בהיסטוריה. הוא מציע לדמיין מחדש את ליל הרצח ושואל מה היה קורה אם במקום לפגוש בשחקנית ההרה ובידידיה היו חסידי הכת נתקלים בגיבוריו, בכלב האמסטף האימתני שלהם ובלהביור שהם שומרים במחסן. בסוף הסרט מראה טרנטינו שלצד המגוחכות המיושנת שגלומה במאצ'ואיזם, יש לו גם יכולת להדוף איומים מסוג מסוים ושיש רגעים שבהם נוכחותו חיובית ונדרשת.

באקלים התרבותי שפרויד פעל בו, שימש הגבר המאצ'ואיסט אייקון של בריאות פיזית ורגשית. לא מפתיע שהוא עצמו נשען על עולם הדימויים המאצ'ואיסטי כשרצה לתאר את הטיפול הנפשי. הוא השווה את המטפל לארכיאולוג הרפתקן שחוצב בסלע, או לרופא מנתח שחותך דרך רקמות חולות, והתייחס למנגנוני ההגנה כמחסומים נפשיים שיש להתעמת איתם ולפרק אותם.

בתו של פרויד, אנה פרויד, מטפלת וכותבת מבריקה בפני עצמה, הציעה עולם דימויים אחר: היא טענה שבני אדם זקוקים למבנים הגנתיים כדי לווסת את עולמם הפנימי ולארגן אותו, וראתה את המטפל כמי שמנסה לחזק ולייעל את אותם מנגנוני הגנה, לא כמי שמנסה לחדור דרכם ולפרק אותם. רעיונותיה של פרויד, שבעצמה נדרשה ללמוד מגיל צעיר איך לחיות לצד אב מאצ'ואיסט ודומיננטי, מציעים זווית התבוננות אחרת לגבי הדימוי הזה ולגבי השימוש שעושים בו גברים שונים כמנגנון הגנה.

ברור שהאידיאל המאצ'ואיסטי יכול לגרום סבל לגברים שמרגישים שיש משהו לא לגיטימי בכאב או בחולשה שהם חווים, אבל תיוג כוללני של המאצ'ואיזם כ"גבריות רעילה" לא יסייע להתמודד עם התחושות האלה. גישה שמבקשת להגמיש היבטים מסוימים בדימוי המאצ'ואיסטי או לרכך אותם, ובמקביל משמרת ואפילו מחזקת היבטים אחרים שלו, יכולה להיות בסיס נכון יותר לניסיון לגבש מודל בריא של זהות גברית עכשווית. כך גם מסתיים סרטו של טרנטינו: בסצנה האחרונה מוזמן הגיבור שהציל את היום להצטרף לשרון טייט אסירת התודה ולחבריה. הוא מנקה מבגדיו את שרידי הפושעים ששרף, לוקח נשימה עמוקה ונכנס בהתרגשות אל המסיבה שאליה ייחל להיות מוזמן מזה זמן רב, מוכן לנסות למצוא לעצמו מקום בעולם החדש.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ