מעשה ברב שגיהק ופיהק

איך הבחינו מפרשי התלמוד בין גיהוק ופיהוק, ומהו "עיטוש מלמטה"?

אילון גלעד
אילון גלעד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אילון גלעד
אילון גלעד

לא מעט מילים המשמשות אותנו כיום הגיעו מהתלמוד, בהן מילים המתארות את ענייני היומיום השגרתיים ביותר. מעניין לפיכך להבין כיצד ניסו רבנים לפרש כמה מהתופעות הגופניות שחווה אחד מחשובי הרבנים אי־פעם: יהודה הנשיא.

אחד הציטוטים החשובים ביותר מבחינת תרומתם לאוצר המילים העברי מובא מפיו של רבי חנינא בר חמא, והוא מתייחס למורהו, עורך המשנה. וכך נכתב בתלמוד הבבלי: "אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק ורק (וירק — א"ג) ומישמש בבגדו בתפילתו, אבל לא היה מתעטף ולא היה מניח ידו על סנטרו" (ברכות כ"ד, א'־ב'). דבריו של רבי חנינא, בן המאה השלישית, מופיעים גם בתלמוד הירושלמי, אבל כפי שקורה לרוב בתהליך רב־דורי של טלפון שבור, הציטוט מופיע שם בצורה מעט שונה: "אני ראיתי את רבי מפהק ומעטש ונותן ידיו על פיו, אבל לא רוקק" (ברכות ג', ה').

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ