המילה הזו סימלה מהפכה במדינה. אבשלום קור לא אהב אותה

כדי להתמודד עם זרם המכתבים הגובר — ועם הביקורת הציבורית הגוברת — דרשה הנהלת דואר ישראל "להנהיג קידוד (מהמילה קוד) שיזרז את מיון המכתבים במכונה ובעבודת ידיים", דיווח "מעריב" ביולי 1970. באוקטובר אותה שנה דיווח "למרחב" ש"משרד הדואר עומד להנהיג השנה 'שיטת קוד' להקלת מיון המכתבים ולחלוקתם בדרך המהירה ביותר". חצי שנה לאחר מכן, באפריל 1971, נכתב ב"מעריב" ש"בעוד כחודשיים תקבל כל משפחה במדינה הודעה רשמית ובה מספר ה'קוד' של אזור מגוריה". רק חודש לאחר מכן, כאשר יצא הדואר במסע הסברה על השיטה החדשה, נודע שמה: מִקּוּד. "לפי שיטה זו, הדומה ל'זיפ־קוד' האמריקאי ולקוד המקובל בארצות אירופה, ימוינו דברי הדואר לפי מספרי המיקוד ולא רק לפי המען". המיקוד הונהג ב–1 ביוני 1971. שלושה שבועות לאחר מכן פירסם "מעריב" מכתב של צעיר בן 20, בנו של מנהל מחלקת המודעות של העיתון, אבשלום קור שמו. "שמה של השיטה החדשה למיון דברי דואר גזור משם העצם 'קוד'... ראוי היה אפוא לכנות את השיטה בשם שתצורתו כמו השמות מגזרת ע"ו: 'מָקוֹד'". לקור הצעיר לא היתה בעיה עם השימוש במילה "קוד" בלשוננו. "ה–code הלועזי כבר קנה בה שביתה", כתב, אלא שלדבריו "השם שנבחר 'מיקוד' אין לו אצל 'קוד' ולא כלום: זהו משקל שם הפעולה של בניין פיעל משורש מק"ד". המילונאי אברהם אבן־שושן ניתח את "מיקוד" אחרת. בכרך המילואים של "המילון החדש" שראה אור ב–1983 הוא כתב שהמילה גזורה מראשי תיבות של "מִסְפַּר קוֹד". אין ספק שהקירבה ל"קוד" היתה חלק חשוב בשיקול הדעת של הנהלת הדואר, אבל "מיקוד" לא היתה קיצור או שגיאה, אלא מילה עברית עם שורשים מקראיים.