מנין הגיעו שמות הפרחים, ואיך בכלל קושרים אותם יחד?

בימינו זֵר הוא קבוצה של פרחים. לא כך במקרא, שם המילה מופיעה כמה פעמים בספר שמות בתיאור המשכן: "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב" (כ"ה, כ"ד). מפסוק זה ואחרים עולה שה"זר" המקראי פירושו "שוליים, היקף".

אחרי חתימת התורה המילה שימשה בעיקר בפיוטים כמילה נרדפת ל"כתר". היא הופיעה פעם אחת במשמעות "טבעת מתכת" במילון "הערוך" של נתן מרומי במאה ה–11 ופעמיים במשמעות "שוליים" ב"משנה תורה" של הרמב"ם במאה ה–12. גורלה החל להשתנות ב–1853, עם פרסום הרומן העברי הראשון, "אהבת ציון" של אברהם מאפו. מאפו עיצב את סיפורו תוך יצירת שלל מונחים ומושגים ציוריים חדשים על בסיס לשון המקרא, ובהם הצירוף זֵר פְּרָחִים. אחת מגיבורות הספר, תמר, אומרת בו: "מי ייתן שבתי כל ימי חיי בנאות הרועים האלה, כי נעים לי זֵר פרחים אשר יהיה לעטרת צבי על ראשי הרועים והרועות מהשביסים והשהרונים אשר יעדו קדקוד בנות ציון". ב"זר פרחים" התכוון מאפו לכתר של פרחים, ואכן זו משמעות הצירוף עד היום, בעיקר בחגיגות למיניהן.