גלגולה של מילה

“רשרוש”

מאיפה הגיע לעברית הצליל המתוק של הכסף?

אילון גלעד
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילון גלעד

“מרשרשים” הוא כינוי סלנג לשטרות, כפי ש”מצלצלים” היה כינוי למטבעות לפני מאה שנים. היום אין איש אומר “מצלצלים”, אך עוד אפשר לשמוע דוברים מבוגרים מתארים שטרות במילה “מרשרשים”. נראה שכינוי זה חדר ב–1952: “עברה הכנסת מדיון על החלפת השרים לדיון על החלפת מרשרשים ‏(על משקל מצלצלים, כהצעת ידידי‏)” ‏(יעקב פרחי, “על המשמר”, 27.6.1952‏).

מיהו אותו ידיד שמזכיר פרחי? האם באמת היה הראשון לקרוא לשטרות מרשרשים? ספק אם אי פעם נדע. לעומת זאת, מי חידש את הפועל “רישרש” ומתי, אנחנו יודעים בוודאות. והנה המופע הראשון של הפועל: “ובאותם הרגעים שנדמה לו כי מרגיש הוא בעצמו את יפי תוארו ואת עומק בבותיו, או על משכבו בלילות כשחלוקו החדש מבעבע ומרשרש על כתפיו המלאות ועל קיבורות־זרועותיו הבולטות והחמות” ‏(“קטנות”, גרשון שופמן, 1904‏).

אמנם, המילה מופיעה לראשונה בטקסט של שופמן אך לא הוא חידשה. הוסיף אותה עורך “השלח”, שם פורסם הסיפור - חיים נחמן ביאליק. כיצד אנחנו יודעים זאת? ביאליק עצמו מעיד על כך במכתב לסופר דניאל פרסקי מ–1922: “אני משתמט מלהשתמש בחידושי לשון אפילו משל עצמי, אלא אני מבליעם במעשי ידיהם של אחרים תחילה ומניח להם להשתרש בספרות, ואחר כך, לאחר שיפוג קצת חידושם, אני מכניסם שוב תחת כנפי, ואף זו בקושי, כמהסס וחוכך בדבר. הנה הפועל ‘רישרש’, למשל, שאני אני הפושע הוא שחידשתיו - פשוט בדיתיו מן הלב, אל נא ייסרני אלהים - והבלעתיו ראשונה באחד מסיפורי שופמן”.

צילום: בלומברג

כיצד הגה ביאליק את המילה, קל לנחש. מדובר באונומטופיאה - מילה המחקה בצלילה את זה שהיא מתארת, בדומה למילים “צלצול” ו”זמזום”. אך בנוסף לממד זה נאמנה המילה למורפולוגיה העברית: היא נגזרת מהשורש ר.ע.ש בבניין פִלפֵל, כפי שהמילה ליגלג נגזרת מהשורש ל.ע.ג באותו הבניין ממש. יצחק אבינרי שאל את ביאליק אם חשב על כך כשחידש את המילה: “השיב לי שבשעת יצירתו לא נתכוון לכך: עלתה המילה במוחו, מבלי דעת את מקורה וסבת יצירתה” ‏(“מלון לחדושי ח. נ. ביאליק”, י. אבינרי, 1935‏). למרות תשובתו כתב אבינרי שהוא מאמין שהשורש ר.ע.ש היה “מתחת להכרת המשורר” ומוצא לכך עדות בשיר הילדים של ביאליק “הנער ביער”: “היער רועש: רש־רש־רש”.

לאחר לידתה הופיעה המילה פה ושם בעיתונות העברית של ורשה, אם כי מעט, למשל, בסיפור של זלמן שניאור שפורסם ב”הזמן”: “נשמע כבר רשרוש של תבן וחשש יבש תחת צעדים הזהירים” ‏(“בשר חזיר”, 1906‏). כעבור כמה שנים, לאחר שהמילה היתה כבר “משומשת”, השתמש בה ביאליק ביצירה משלו, “מאחורי הגדר” מ–1909: “הס! הדשאים נזדעזעו ורישרשו. שפעת פרפרים לבנים ושחורים התחילו מרפרפים באוויר”.

לאחר שהופיע מאחורי הגדר ב”השלח”, “כולם התחילו פתאום ברשרוש מרשרשים”, כפי שתיאר זאת ביאליק לפרסקי. בין הכותבים שהשתמשו בחידוש היו א. נ. גנסין: “הקשיב פתאום אוריאל איזה רשרוש חזק והטרפים שבגינה התחילו שואגים”; אליעזר שטיינמן: “דבר מה רישרש באוויר. וכי עלה נפל?” ‏(“בקרבת האושר”, 1910‏); ש. י. עגנון: “ענפים באוזניו ירשרשו וצבא כוכבי ליל ירעיפון אור” ‏(“גבעת החול”, 1911‏); שופמן עצמו: “בד לבן וחדש נמסר מיד ליד, רישרש ונקרע, רישרש ונקרע” ‏(“הסבא והנכד”, 1911‏); ועוד רבים.

“על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחרי מולדתה ומוצאה של מילה זו ולשאול אותה: בת מי את? ועד היום הכל מחזיקים בה והכל סבורים שהיא מילה עתיקה, מדרשית או תלמודית”, כתב ביאליק באותו המכתב לפרסקי. “הגיע הדבר לידי כך, שהד”ר קלוזנר התערב עמי, כי ראה המילה הזאת במדרש או בתלמוד. מובן מאליו שלא זכה בדין”.

יוסף קלוזנר ‏(אותו הכרנו כמחדשה של המילה “קרנף”‏), ערך את “השלח” יחד עם ביאליק ולאחר שזה נפטר טרח להעמיד את הדברים על דיוקם במאמר על ביאליק הלשונאי. “באמת לא כך היה המעשה ‏(ביאליק שכח את הפרטים ברבות הימים‏). אמרתי לביאליק לפני כמה שנים: זכורני, שראיתי את המלה ‘רשרוש’ בתרגומו של בן יהודה בשם ‘בסערת־המלחמה’”, כתב ד”ר קלוזנר. “ביאליק גיחך והתערב עמי, שלא אמצא מילה זו בתרגומו של בן יהודה, מפני שהוא, ביאליק, יצר אותה לאחר שנדפס התרגום” ‏(“ח.נ. ביאליק ושירת חייו”, 1950‏).

בהערת שוליים כותב קלוזנר שבדק ומצא: “קול עשעש המתכת הנתכת ולא 'רשרש'. עי”ן ברי”ש נתחלפה לי”. וכך נפוצה לה המילה “רישרש” בעברית ודחקה את המילה התלמודית הוותיקה אִוְשה, שבעבר תיארה קול רחש קל ‏(כפי שמשתמש בה אריאל זילבר בשיר “ואיך שלא”: “גלים עולים, חולות נעים/ אוושת הרוח בעלים”‏) והיום משמשת רק לתיאור הפרעות רפואיות המתבטאות ברחשים שונים בלב.

בכתיבת טור זה סייע ד"ר בנימין אליצור מהאקדמיה ללשון העברית

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ