מתי הפסיקו יהודים להגיד יְהֹוָה?

מה מקורו של השם המפורש, ואיך נשמעה המילה כשעוד ביטאו אותה בקול?

אילון גלעד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עץ נשרף
צילום: רמי שלוש
אילון גלעד

בתנ"ך מופיעים כינויים שונים לאלוהים, אך רק אחד מהם הוא השם המפורש — זה הכתוב באותיות י', ה', ו' וה'. למרות ששם זה כתוב יותר מ–6,000 פעמים בתנ"ך, אי אפשר לדעת בוודאות מה היתה הגייתו המקורית, וכיצד נוצרה המילה.

שאר המילים בתנ"ך — שעברו מדור לדור בעל פה, הועלו על הכתב בעזרת הניקוד הטברייני בסביבות המאה העשירית. אלא שבמקרה של השם המפורש, הניקוד אינו מייצג את האופן המדויק שבו נהגתה המילה.

הסיבה לכך היא שבמהלך גלות בבל או בתחילת ימי בית שני, הדיבר "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" פורש כאוסר על הגיית שם האלוהים בקול, למעט בנסיבות חריגות.

במקור, ככל הנראה התפרש פסוק זה כאיסור על שימוש לא ראוי בשם האלוהים בשבועות ובקללות. ידוע לנו, למשל, שלא חל כל איסור על הגיית השם בתקופת בית ראשון. במכתבי לכיש, כלי חרס המתוארכים למאה השישית לפני הספירה, מופיע שם האל בברכות שגרתיות, כמו "ה' ישמיע לך שמועות שלום".

על פי המשנה, שאמנם נחתמה בראשית המאה השלישית לספירה אך שימרה מסורות קדומות יותר, את שם האל ניתן היה להגות בקול רק בנסיבות חריגות ביותר: בווידויו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, ובברכת הכהנים בבית המקדש. מחוץ למקדש חל איסור גורף להגות את השם, ובמקומות שבהם הופיעו אותיות השם, כמו בקריאת התורה או בברכות בבית הכנסת, אמרו "אדוני".

עם חורבן המקדש לא נותרו טקסים שבהם מותר להגות את השם המפורש, ונראה שהגייתו המקורית נשכחה. חוקרים שונים, שנעזרו בתעתיקים של השם לשפות אחרות, סבורים שההגייה הקרובה ביותר היא yah-weh.

מה מקורן של האותיות המרכיבות את השם המפורש? חלק מהאטימולוגיות — כמו ההצעה הקושרת את השם לשורש ההודו־אירופי שהעניק לשפה היוונית את זאוס, וללטינית את יופיטר — נראות מופרכות.

הצעות אחרות מצטיירות כסבירות יותר, כמו למשל זו הגורסת שהשם גזור מהפועל הערבי הַו המורה על נשיפה (שם זה עשוי להתאים לאל סערה קדום). הצעה אחרת קושרת את השם לשורש האוגריתי המשוחזר הו"י, שאם היה קיים הורה אולי על דיבור.

הצעה אחרת, שאינה חפה מבעיות אך זכתה לתמיכת חוקרים חשובים, היא שהשם הוא צירוף של מילת הפנייה יַא (ששאלנו מערבית) ושל כינוי הגוף הֻוַ (גרסה מוקדמת של "הוא" העברי).

למעשה, ההסבר הסביר ביותר הוא שמדובר במילה הגזורה מהשורש הי"ה, עם החילוף הנפוץ של י' ו–ו'. אם אכן זה השורש שיצר את המילה, נראה שמשמעותו המקורית של השם היא פועל הקרוב במשמעותו ל"מביא לכדי קיום", או "בורא".

השערה זו מקבלת חיזוק מהתורה עצמה, בסיפור על התגלות אלוהים למשה בסנה הבוער. משה שואל את אלוהים לשמו, ותשובת האל היא "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה".

מעבר לאיסורים על הגיית השם, היהדות הרבנית גם אוסרת על כתיבתו. על פי המסורת, מרגע שהשם נכתב על דף אין להשליך את הדף לאשפה, ויש למסור אותו לגניזה ולקבורה. עוד מן העת העתיקה מקובל לכתוב את השם המפורש רק בספרי קודש, ובמקרים אחרים נהוג להשתמש בקיצורים כגון י"י, י"ה או ה' הפופולרי.

תופעה נוספת שהחלה בימי התלמוד היא קידוש הכינוי "אדוני". אותה חלופה, שנבחרה לשמש כתחליף לשם הקדוש, נתפסה כבר אז כקדושה מכדי להיאמר בנסיבות חוץ־פולחניות, ולכן הופיעו תחתיה שלל כינויים חלופיים כגון "הקדוש ברוך הוא" ו"השם".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ