בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתי הפסיקו יהודים להגיד יְהֹוָה?

מה מקורו של השם המפורש, ואיך נשמעה המילה כשעוד ביטאו אותה בקול?

129תגובות
עץ נשרף
רמי שלוש

בתנ"ך מופיעים כינויים שונים לאלוהים, אך רק אחד מהם הוא השם המפורש — זה הכתוב באותיות י', ה', ו' וה'. למרות ששם זה כתוב יותר מ–6,000 פעמים בתנ"ך, אי אפשר לדעת בוודאות מה היתה הגייתו המקורית, וכיצד נוצרה המילה.

שאר המילים בתנ"ך — שעברו מדור לדור בעל פה, הועלו על הכתב בעזרת הניקוד הטברייני בסביבות המאה העשירית. אלא שבמקרה של השם המפורש, הניקוד אינו מייצג את האופן המדויק שבו נהגתה המילה.

הסיבה לכך היא שבמהלך גלות בבל או בתחילת ימי בית שני, הדיבר "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" פורש כאוסר על הגיית שם האלוהים בקול, למעט בנסיבות חריגות.

במקור, ככל הנראה התפרש פסוק זה כאיסור על שימוש לא ראוי בשם האלוהים בשבועות ובקללות. ידוע לנו, למשל, שלא חל כל איסור על הגיית השם בתקופת בית ראשון. במכתבי לכיש, כלי חרס המתוארכים למאה השישית לפני הספירה, מופיע שם האל בברכות שגרתיות, כמו "ה' ישמיע לך שמועות שלום".

על פי המשנה, שאמנם נחתמה בראשית המאה השלישית לספירה אך שימרה מסורות קדומות יותר, את שם האל ניתן היה להגות בקול רק בנסיבות חריגות ביותר: בווידויו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, ובברכת הכהנים בבית המקדש. מחוץ למקדש חל איסור גורף להגות את השם, ובמקומות שבהם הופיעו אותיות השם, כמו בקריאת התורה או בברכות בבית הכנסת, אמרו "אדוני".

עם חורבן המקדש לא נותרו טקסים שבהם מותר להגות את השם המפורש, ונראה שהגייתו המקורית נשכחה. חוקרים שונים, שנעזרו בתעתיקים של השם לשפות אחרות, סבורים שההגייה הקרובה ביותר היא yah-weh.

מה מקורן של האותיות המרכיבות את השם המפורש? חלק מהאטימולוגיות — כמו ההצעה הקושרת את השם לשורש ההודו־אירופי שהעניק לשפה היוונית את זאוס, וללטינית את יופיטר — נראות מופרכות.

הצעות אחרות מצטיירות כסבירות יותר, כמו למשל זו הגורסת שהשם גזור מהפועל הערבי הַו המורה על נשיפה (שם זה עשוי להתאים לאל סערה קדום). הצעה אחרת קושרת את השם לשורש האוגריתי המשוחזר הו"י, שאם היה קיים הורה אולי על דיבור.

הצעה אחרת, שאינה חפה מבעיות אך זכתה לתמיכת חוקרים חשובים, היא שהשם הוא צירוף של מילת הפנייה יַא (ששאלנו מערבית) ושל כינוי הגוף הֻוַ (גרסה מוקדמת של "הוא" העברי).

למעשה, ההסבר הסביר ביותר הוא שמדובר במילה הגזורה מהשורש הי"ה, עם החילוף הנפוץ של י' ו–ו'. אם אכן זה השורש שיצר את המילה, נראה שמשמעותו המקורית של השם היא פועל הקרוב במשמעותו ל"מביא לכדי קיום", או "בורא".

השערה זו מקבלת חיזוק מהתורה עצמה, בסיפור על התגלות אלוהים למשה בסנה הבוער. משה שואל את אלוהים לשמו, ותשובת האל היא "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה".

מעבר לאיסורים על הגיית השם, היהדות הרבנית גם אוסרת על כתיבתו. על פי המסורת, מרגע שהשם נכתב על דף אין להשליך את הדף לאשפה, ויש למסור אותו לגניזה ולקבורה. עוד מן העת העתיקה מקובל לכתוב את השם המפורש רק בספרי קודש, ובמקרים אחרים נהוג להשתמש בקיצורים כגון י"י, י"ה או ה' הפופולרי.

תופעה נוספת שהחלה בימי התלמוד היא קידוש הכינוי "אדוני". אותה חלופה, שנבחרה לשמש כתחליף לשם הקדוש, נתפסה כבר אז כקדושה מכדי להיאמר בנסיבות חוץ־פולחניות, ולכן הופיעו תחתיה שלל כינויים חלופיים כגון "הקדוש ברוך הוא" ו"השם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו