ההברקה הגדולה שיצרה את שמות היסודות בעברית

אילון גלעד
אילון גלעד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זהב טהור
צילום: Shutterstock
אילון גלעד
אילון גלעד

מתוך 118 היסודות הכימיים הידועים, רק 17 נושאים שם עברי. לחלק מהיסודות יש אמנם תרגום רשמי — כמו אלומיניום וסיליקון, שהם חַמְרָן וְצֹרָן — אך שאר היסודות מוכרים בשמם הלועזי. יוֹד, למשל, הוא פשוט גרסה עברית של Jod הגרמני.

שבעה מהיסודות מוזכרים במקרא: המתכות כֶּסֶף, זָהָב, בַּרְזֶל, נְחֹשֶׁת, בְּדִיל ועוֹפֶרֶת, והאל־מתכת גָפְרִית. כסף וזהב מופיעים בכל השפות השמיות, וככל הנראה היו בשימוש עוד בפרוטו־שמית, שפת האם שממנה התפצלו השפות הללו לפני אלפי שנים. נחושת, לעומתם, מופיעה רק בענף המערבי של השפות השמיות (ארמית, השפות הכנעניות וערבית), מה שאולי מעיד שהשימוש הנרחב בנחושת בעקבות פיתוח הברונזה הופיע באזור רק אחרי הפיצול מהענף השמי־המזרחי, הכולל את האכדית והשפות הקרובות לה.

אף שנראה שהמילה ברזל לא היתה שמית במקורה וכנראה הגיעה משפה לא ידועה יחד עם הטכנולוגיה לעיבוד המתכת, היא מופיעה בשפות השמיות השונות (בחילופי עיצורים — פ' תמורת ב', ש' תמורת ז'). את עופרת וגופרית העבריות מקובל להשוות למקבילותיהן בשפות השמיות האחרות, שבהן מופיעים השמות בחילופי עיצורים (א' תמורת ע', כ' תמורת ג' וב' תמורת פ'). רק בדיל יוצאת דופן, וחסרת מקבילה בשפות האחרות.

שישה יסודות קיבלו את שמותיהם ב–1886, בשל שיתוף פעולה פורה בין הרופא הליטאי בנימין שרשבסקי והסופר והעסקן הרוסי הרב יחיאל מיכל פינס. השניים, שנפגשו בירושלים, פירסמו ב–1886 ספר מבוא קצרצר לכימיה בשם "משנת עולם קטן: ברייתא דמרכבה". "המילות המלאכותיות שנבראו בספרך זה ברוח השפה העברית נבראו", כתב פינס בהקדמה. "כי לכל המילות המלאכותיות הבאות בחברתך יינתן משפט אזרח וישתמשו בהן כל סופרי החוכמה מהיום והלאה". וכך היה.

ההברקה הגדולה של שרשבסקי ופינס היתה שימוש במשקל העברי קַטְלָן כחלופה עברית לסיומת הלועזית gen, המופיעה בשמות יסודות רבים. זו סיומת הגזורה מהפועל היווני המורה על הולדה, אך בטבלת היסודות משמעותה היא "יצירה". המילה oxygen, למשל, שאותה חידש הכימאי הצרפתי אנטואן לבואזיה ב–1777, פירושה "יוצר חומצה" ומקורה במילה היוונית לחומצה, "אוקסוס". את המילה הזאת תירגמו שרשבסקי ופינס למילה חַמְצָן. את hydrogen, שחידש לבואזיה ב–1783 בעזרת המילה היוונית למים, "הידרו", הם תירגמו למֵימָן. carbon, מילה שחידשו הצרפתים קלוד לואי ברטולה וגספאר מונז' ב–1786, ושמקורה במילה הלטינית לפחם, קַרְבּוֹ, תורגמה לפַּחְמָן.

את calcium, שחידש הבריטי האמפרי דייווי ב–1808 מהמילה הלטינית לגיר, קָלִיקְס, לא תירגמו שרשבסקי ופינס לגִּירָן, אלא למילה שִׂידָן (וכפי שנהוג לכתוב היום: סִידָן). מקורה במילה שִׂיד, שכן גיר וסיד שניהם תרכובות של סידן. את phosphorus, היסוד שגילה הכימאי הגרמני הנינג בראנד ב–1669 והעניק לו את שמו היווני של הכוכב ונוס ("נושא אור"), הם תירגמו לזַרְחָן. ואת היסוד שגילה ב–1772 דניאל רתרפורד הסקוטי, המכונה בגרמנית Stickstoff ("חומר חונק"), הם תירגמו למילה חַנְקָן.

היסוד הבא שקיבל את שמו העברי היה כַּסְפִּית. שם זה ניתן לו על ידי פינס בספרו "הכח", שראה אור ב–1897. פינס קיצר את השם המקובל באותם "כסף חי", מונח שהופיע בעברית לראשונה במאה ה–11 בפירוש רש"י לתלמוד (שבת ע"ח, ב'). רש"י תירגם את המונח הצרפתי הרווח באותם ימים vif-argent.

היסוד הבא היה אָבָץ, שאת שמו קיבל מאליעזר בן־יהודה. המילה הופיעה לראשונה בחוברת הראשונה של מילון בן־יהודה בדצמבר 1900. השם נגזר מהמילה הארמית אבצא (או עבצא), ששימשה לתרגום המילה "בדיל" בתרגום אונקלוס לספר במדבר (ל"א, כ"ב). בן־יהודה כתב שאמנם מדובר במילה הארמית לבדיל, אבל מכיוון שהשורש מופיע בכמה שמות פרטיים במקרא, מתברר שגם הוא עברי. "ובאין לנו צורך בשם אבץ למתכת בדיל", הוסיף, "הרי הוא מופנה ואפשר להשתמש בו למתכת הדומה לבדיל — zinc בלעז".

נַתְרָן ואַשְׁלְגָן הם חידושים של ועד הלשון, שהופיעו ברשימת "מונחי החימיה" ב–1928. מגלה הנתרן דייווי כינה אותו Sodium ב–1807, אבל הכימאי לודוויג וילהלם גילברט העניק לו את השם Natronium ב–1809 — שם שנגזר מנִטְרוּם הלטינית. מקורו במילה היוונית נִטְרוֹן, המגיעה מהשפות השמיות, כנראה מפיניקית. המילה העברית המקבילה, נֶתֶר, מופיעה במקרא, ולכן ועד הלשון בחר בשם נַתְרָן.

באותה רשימה גזר ועד הלשון את השם אַשְׁלְגָן מהמילה אַשְׁלָג, כפי שעשה מגלה היסוד המפרי דייווי ב–1807. הוא העניק ליסוד את שמו, Potassium, על בסיס המילה potash (אשלג). המילה אשלג הופיעה במשנה: "מי רגלים, נתר, ובורית קימונייה ואשלג כדי לכבס בהם בגד קטן כשבכה" (שבת ט', ה'). מההקשר ברור שמדובר בחומר ניקוי כלשהו, ונראה שמקור השם במילה האכדית אַשְׁלַכֻ, כלומר "מנקה". איזה חומר היה האשלג? לא ברור. משמעותה המודרנית של המילה ניתנה לה רק ב–1900, ב"מילון של כיס" של יהודה גור ויוסף קלוזנר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ