מביאליק ועד מנדלי מוכר ספרים, כולם התעקשו לבחור את שמה של החַמָּנִיָּה

אילון גלעד
אילון גלעד
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פרחי חמנייה
צילום: Oksana Shevchenko / Shutterstock
אילון גלעד
אילון גלעד

נראה כי הַחַמָּנִיָּה הופיעה לראשונה בעברית בגיליון דצמבר 1897 של כתב העת "האיכר העברי". העורך, האגרונום מנשה מאירוביץ מראשון לציון, כתב כי "אצל אחדים מאיכרינו אפשר לפגוש בגינותיהם שסביב ביתם את הצמח היפה הזה בפרחיו הצהובים, וכנראה יוכל הצמח הזה להביא פרי ברכה באקלים שלנו". אך מאירוביץ לא כינה את הצמח בשמו המוכר לנו כיום, אלא בשם אחר: "עובד השמש" — תרגום של אחד מכינוייו בערבית, עַבַּאד א־שַמְס. הוא הסביר שהצמח נקרא כך כי "כידוע יסב פניו תמיד לעומת השמש".

שנים ספורות לאחר מכן, ב–1904, טייל נחום סוקולוב בבלגיה ופירסם את רשמיו בעיתון "הצפירה", שאותו ערך בוורשה. סוקולוב לא הכיר את השם המתורגם שאימצו חקלאי ארץ ישראל לחמנייה, ולכן חידש עבורה שם משלו: "הַנוף... עם הבתים שפלי הקומה והגגות הקטנים אשר בהם צומח הַשִׁמְשִׁי (פרח־השמש) גבוה כבית".

השם חַמָּנִית הופיע שנה אחר כך, וכנראה לראשונה, בחוברת לילדים שפירסמה "חברת מפיצי השכלה" בסנט פטרבורג. המילה נגזרה מן הסתם מהמילה חַמָּה, אך נראה שהיא קשורה גם למילה המקראית חַמָּן — חפץ ששימש לפולחן אלילי קדום.

ב–1909 פירסם חיים נחמן ביאליק את ספרו "מאחורי הגדר". ביאליק, שחי באותם ימים באודסה, ככל הנראה לא הכיר את שלל השמות שכבר הוצמדו לצמח, ולכן העניק לו שם משלו: שִׁמְשׁוֹנִית או שִׁמְשׁוֹנִיָּה: "מבין האצבעות מבצבצים ונשפכים ארצה זרעוני פול ועדשים ושמשוניות".

בולמוס השמות לא נפסק גם שנה אחר כך, אז פירסם המורה איסר יוסף איינהורן מבית הספר החקלאי מקוה ישראל את הספר "תורת עבודת האדמה". הוא כינה את הצמח "אחות השמש". ככל הנראה, מי שיעץ לו להשתמש בשם זה היה אליעזר בן־יהודה, שאיתר אותו בשני ספרים עתיקים: אנציקלופדיה "שערי שמים" של הרב גרשון בן שלמה (שפורסמה כנראה בדרום צרפת בסוף המאה ה–13); ו"מגן אבות" של הרב שמעון בן צמח דוראן (שפורסם באלג'יריה בראשית המאה ה–15). שני הספרים הדגישו את ההליוטרופיזם — נטיית הצמח לעקוב אחרי השמש — וכינו אותה "אחות השמש". עם זאת, אין ספק שמדובר בצמח אחר, שכן מקור החמנייה באמריקה, והצמח נודע באזורנו רק אחרי גילוי היבשת.

אל מאגר השמות הצפוף הצטרפו ב–1912 שני כינויים נוספים: זְהָרָה וְחַמָּן. החקלאי הפתח־תקואי שמואל כהן ליפשיץ השתמש בשניהם בספרו "גידול ירקות בארץ־ישראל: הלכות למעשה" שפירסם בשנה זו. בהמשך אותה שנה זכה הצמח בשם נוסף, שִׁמְשׁוֹנָה, כאשר י. גמן תירגם את ספר "האדמה החדשה" של וויליאם סמנר הרווארד ("הקטר של שִׁמְשׁוֹנה דורש לא פחות מן 15,000 טונות מים").

השנים הבאות המשיכו לזמן שמות שונים ומשונים לצמח הצהוב. ב–1917 הזואולוג ישראל אהרוני העדיף את השם "פרח השמש", בספרו "שמות צמחי ארץ־ישראל שנתחדשו או נתבררו". מנדלי מוכר ספרים, ממקום מושבו באודסה, בחר במילה חמנית עבור "מספר הזיכרונות" שפירסם באותה שנה, ואילו שכנו ביאליק, שכבר המציא לצמח שם, הוסיף לו ב–1919 את השם חמוֹן, כשפירסם את הסיפור "ספיח".

המסכת הגיעה לסיומה ב–1922, אז התפרסם בכתב העת החקלאי "השדה" מאמר קצר על גידול הצמח, פרי עטו של חקלאי בשם יוסף גורשטל. הכותרת: חַמָּנִיָּה. כפי שהסביר מאמר נוסף שהתפרסם בכתב העת כמה חודשים לאחר מכן, 1922 היתה שנת מפנה בגידול החמניות בארץ ישראל. "עד השנה האחרונה היתה החמנייה חיזיון נדיר בארצנו", כתב אלחנן זוסמן, חקלאי מבאר יעקב. "רק לעתים רחוקות אפשר היה לפגשה בתור צמח־קישוט בגן הירקות".

על פי זוסמן, "לפני שבע–שמונה שנים חלו חילופי־גברא במושבה באר טוביה. במקום שלושה איכרים מהמתיישבים הראשונים, שמכרו את אדמתם למשרד הארצישראלי ועזבו את הארץ, באו שלושה אחרים, יהודים מאוקראינה. הם הביאו איתם הרבה מיני זרעים הנהוגים בארצם: שיפון, כוסמת, דוחן, חמניות וכו'".

החילוף שתיאר זוסמן הוא למעשה המעבר בין העלייה הראשונה לעלייה השנייה. בני העלייה השנייה כבר כינו את הצמח חמנייה, וזה השם שדבק בו ובפרחיו הצהובים עד היום.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ