דרכו הארוכה של התֵּה אל השפה העברית

התה מוזכר בספרות הסינית כאחד מבין מאות צמחי מרפא. אז איך הוא התגלגל בסוף ליידיש?

אילון גלעד
אילון גלעד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
המלכה אליזבת שותה תה
צילום: Anwar Hussein/Getty Images
אילון גלעד
אילון גלעד

המילה הווייטנאמית לעלה היא לָה. בהתבסס על מילים לעלה בשפות אחרות מדרום־מזרח אסיה, בלשנים מעריכים שבשפת־האם שממנה הן התפתחו, פרוטו־מוֹן־חְמֵר, היתה המילה לעלה סְלָה. ככל הנראה, מילה זו היא המקור למילה תֵּה שבה אנחנו משתמשים היום.

סְלָה אומצה בסינית עתיקה בהגייה רְלָה (או לְרָה). היא מופיעה כבר באחד משירי "קלאסיקת השירה", קובץ שירים סיני מהמחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה. אבל שם אין פירושה "עלה" או "תה". במילון הסיני הקדום ביותר שהגיע לידינו, האֶרְיָה, מהמחצית השנייה של האלף הראשון לפני הספירה, הוגדרה המילה כ"ירק מר". זו גם המשמעות שלה בטקסטים הסיניים העתיקים המעטים שבהם היא מופיעה.

במאות הראשונות לספירה התפתחה הסינית העתיקה, והגיית המילה רְלָה השתנתה ל–דָה. כך כנראה גם הגה את המילה המלומד הסיני גוּאוֹ פּוּ בתחילת המאה הרביעית, כשכתב פרשנות לאותו מילון עתיק. לצד הערך קְרָה, שמבואר במילון "דָה מר" — כלומר ירק מר מר — כתב גואו פו כי "הצמח הוא עץ קטן הדומה לגרדניה יסמינית. את העלים שגדלים בחורף אפשר להרתיח להכנת מרק לשתייה". הוא המשיך ופירט את השמות השונים ששימשו לתה בימיו, ובהם דָה, מֵנְג וְצִ'יאוּאֵן.

באנציקלופדיה בולטת של צמחי מרפא שכתב סו ג'ינג במאה השביעית נכתב כי "מֵנְג נקרא גם דָה מר. הטעם שלו מתוק ומר. הוא מעט קר אך לא רעיל. הוא מקל על מוגלות ופצעים, משתן, מחכך ומרווה. הוא מביא לידי ערנות". סו ג'ינג הוסיף ש"להכנת משקה ממנו, יש להוסיף מורן, בצל ירוק וג'ינג'ר".

מהמקורות הסיניים המעטים שמזכירים תה לפני המאה השמינית עולה שתה היה רק עוד צמח מרפא בין מאות צמחי מרפא אחרים. שכשצרכו אותו עשו זאת יחד עם צמחים אחרים, במעין דייסה. רק כשחליטות תה הפכו למשקה האהוב על קיסרי שושלת טאנג, הוא הוכתר למשקה הלאומי של סין. אז גם קיבל התה אות משלו, כאשר הוסר קו אחד מהתו ששימש קודם לכן לְדָה. כך נוצרה הבחנה בין "ירק מר" ל"תה". החכם הסיני לוּ יוּ השתמש במחצית השנייה של המאה השמינית בתו החדש בספרו "קלאסיקת התה" — הספר הראשון שהוקדש כולו לתה.

במאות הבאות שתיית התה התפשטה מבירת שושלת טאנג, צ'אנגאן, לרחבי סין. ברוב השפות הסיניות, ובכלל זאת מנדרינית — הסינית הנפוצה ביותר — הפכה ההגייה של דָה לְצָ'ה. כך כינו את התה יושבי מקאו דוברי קנטונזית, שמהם קנו סוחרים פורטוגלים את התה שהביאו עמם חזרה לאירופה בסוף המאה ה–16. לכן, עד היום נקרא תה בפורטוגזית צָ'ה. במאה ה–17 החל התה להגיע למערב בשיירות גמלים על דרך המשי. במהלך הדרך צָ'ה הסינית הפכה לְצָ'יי, וכך הוא נקרא בשפות שדובריהן קיבלו את התה שלהם דרך היבשה: ברוסית, בפרסית, בטורקית ובשפות נוספות. כך גם בערבית, אלא שבה נהגית המילה שַאי.

ההולנדים, שגילו את התה בתחילת המאה ה–17 בעיר הנמל בנטאם באי ג'אווה, קנו את התה שלהם מסוחרים סינים שהגיעו משיאמֵן, דוברי ניב סיני דרומי. בקבוצת השפות הזאת הופיעה דווקא ההגייה טֵה, שנקלטה גם בהולנדית. ומכיוון שסוחרים הולנדים היו אלה שמכרו תה לראשונה לצרפתים, לאנגלים, לגרמנים ולעמים נוספים, זו ההגייה שאומצה בצרפתית, באנגלית, בגרמנית ובשפות אחרות (באנגלית ההגייה השתנתה בינתיים לְטִי). גם ביידיש אומצה אותה מילה כְּטֵיי, והיא מופיעה במקורות יהודיים החל מהמאה ה–18 בשלל צורות שונות: טעע, טעה, טייע, טהע, טהעע, טהי, טהייא, טיי וטיא.

מכיוון שרוב דוברי העברית החדשה המוקדמים היו דוברי יידיש או ילדיהם, המילה היידית לתה היא זו שהתקבלה בעברית. בסביבות 1893 נתן אליעזר בן־יהודה למילה הזאת צורה עברית — תֵּה — וזו משמשת אותנו עד היום, אם כי ההגייה היידית שלה, טֵיי, עדיין רווחת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ