למה לוף ולמה פרסה? על מוצאה של הכרשה

חציר, כרתי, קפלוט וכמובן לוף ופראסה — קשה היה להגיע למסקנה באשר 
למילה שתייצג את הירק הבצלי בעברית, אך לבסוף הוכרע הקרב

אילון גלעד
אילון גלעד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
כרישה
אילון גלעד
אילון גלעד

כְּרֵשָׁה הוא שמו הרשמי של אותו קרוב משפחה פחות מוכר של הבצל והשום, אבל בדרך כלל מכנים אותו בשמות אחרים. במשפחות ספרדיות הוא מכונה על פי רוב פְּרָסָה ואילו במשפחות אשכנזיות מכנים אותו בדרך כלל לוּף.

אנחנו אוכלים כְּרֵשָׁה כבר הרבה מאוד זמן. קשה לדעת כמה בדיוק, אבל לפחות 5,000 שנים, אז קראו אבותינו הפרוטו־שמים לירק זה כַּרַתֻ. עם הזמן התפצלו הַשֵּׁמִים לעמים שונים, שפתם התפצלה לשפות שונות וְכַרַתֻ הפכה לְכַּרְשֻ באכדית, כַּרַאת בערבית, כָּרָתֵי בארמית וכמובן כְּרֵשָׁה בעברית. המילה העברית מתועדת לראשונה במשנה (בערך 200 לספירה) והיא מופיעה המון בכתבי חז״ל, מה שכנראה מעיד על כך שהיה זה מאכל פופולרי ביותר. בנוסף למילה העברית ולמילה הארמית כָּרָתֵי, שזוכה גם היא לשימוש רב בכתבי חז״ל, הרבנים השתמשו במילה קַפְלוֹט, שיבוש של המילה היוונית חֶפַלוּטוֹן (״בעל ראש״), לתאר סוג מסוים של כרשה.

עם כל הפופולריות של הכרשה בכתבי חז״ל, מפתיע שאין היא מוזכרת במקרא. ואכן, חז״ל חשבו שהיא מוזכרת, אבל בשם אחר. המילה חָצִיר מופיעה פה ושם במקרא ובדרך כלל במשמעותה המוכרת היום — עשב המשמש למאכל בהמות. אבל בספר במדבר (י״א, ה׳) מוזכר חציר לצד בצל ושום ברשימה של ירקות שאכלו בני ישראל במצרים, שאליהם האספסוף התגעגע בזמן הנדודים במדבר. מההקשר ברור שלא מדובר בחציר שלנו, אלא באיזה ירק, ולפי חז״ל ירק זה היה כרשה (תרגום אונקלוס: כרתי; תרגום יונתן: קפלוטיא). בעקבות חז״ל גם פרשנים מאוחרים יותר זיהו את החציר ככרשה, אלא שהם כבר לא השתמשו במילה העברית אלא בשפתם. כך רש״י, שחי בדרום צרפת, מסביר שחציר הוא ״פורילש״ — כרשה בצרפתית עתיקה — ואילו הרמב״ם, בן ספרד המוסלמית, מזהה את חציר עם כַּרַאת, שמה הערבי של הכרשה.

השבטים ההודו־אירופיים שפלשו לדרום אירופה בעת העתיקה כנראה כינו את הכרשה פְּרסוֹ. עם הזמן שפתם של בני השבט שהתיישבו ביוון הפכה ליוונית, ובשפתם נקראה הכרשה פּרַסוֹן, ואילו אלו שהתיישבו ברומא, שפתם הפכה ללטינית וכרשה בפיהם נקראה פּוֹרוּם. עם קריסת האימפריה הרומית המערבית, במאה החמישית לספירה, הלטינית הדבורה בחלקי האימפריה השונים החלה להתפצל ללשונות שונות, והמילה הלטינית פּוֹרוּם הפכה לשלל מילים שונות: פורילש בצרפתית העתיקה שבפי רש״י, ופְּוַורוֹ בצרפתית מודרנית, פּוֹרְרוֹ באיטלקית, פּוֹרוֹ בספרדית ופּוֹר ברומנית. באזורים שמצפון לאימפריה הרומית, שם חיו השבטים הגרמאניים, נקראה הכרשה במקור לַוְוקַז, וזו עם השנים התפצלה באותו אופן למילים שונות בשפות הגרמניות: לִיק באנגלית, לוֹק בהולנדית ולַווךְ בגרמנית. למזרח אירופה הגיעה הכרשה קצת מאוחר יותר ובשפות הסלאביות אנחנו מוצאים מילים שאולות מהשפות הגרמניות והלטיניות: פּוּר בפולנית, לוּק ופּוֹרִי ברוסית. ביידיש אנחנו מוצאים את השמות לַווךְ ופּוּרִי. ואילו בעולם הערבי, כפי שראינו, נקראת הכרשה כַּרַאת. הטורקים אימצו את המילה היוונית לכרשה, שבינתיים התגלגלה להיות פּרַסוֹ, ובטורקית עותמאנית נקראה הכרשה פְּרָסָה. זה גם השם שהתקבל בלדינו.

גבעולי כרשה. יהודים קראו לכרשה בשמות רבים, בהתאם לארץ שבה חיו

אם כן, יהודים קראו לכרשה בשמות רבים, בהתאם לארץ שבה חיו. עם עלייתם לארץ ישראל, החל בסוף המאה ה–19, ועם התחדשות הדיבור החי בעברית היה צורך להחליט על שמה העברי. זה לא היה פשוט. ב״תורת עבודת האדמה״, שיחיאל מיכל פינס תירגם מגרמנית ב–1891, הוא כינה את הירק כרשה. שנה אחר כך, ב״צמחי ארץ הצבי״ שראה אור בכתב העת ״ירושלים״, כינה האגרונום מנשה מאירוביץ׳ את הירק הזה בשם חציר. במילון הגרמני־עברי של נפתלי הרץ טור־סיני ושמעון מנחם לזר (1927) קבעו המחברים גם כרשה וגם כרתי, ואילו ועד הלשון קבע ב–1930 כרשה, חציר, כרתי וקפלוט. ב״מילון השפה העברית״ (1935) קבע יהודה גור כי המילה היא כרשה, ולעומתו האגרונום ד"ר מלך זָגוֹרוֹדְסקי ב״מילון כל־בו לחקלאות״ (1939) מכנה את הירק כרתי. אברהם אבן־שושן החליט גם הוא על כרשה בכרך ב׳ של מילונו (1949), אבל אז קרה משהו מוזר.

הנסיבות שבהן החלה הכרשה להיקרא לוּף מסתוריות למדי. עדות ראשונה לכך מצאתי רק ב–1947, אך קרוב לוודאי שהמילה נכנסה עוד לפני כן. האחראית לכך היא כנראה תנובה, שבסוף שנות ה–30 נכנסה לעסקי שיווק הירקות. אז כנראה ניתן לירק שם זה, בהשפעת המילה הגרמנית לַווךְ. הלוף אמנם מוזכר במשנה (פאה ו׳, י׳) לצד הבצל והשום, אך מדובר בצמח אחר לגמרי.

באפריל 1959 הקדיש הלשונאי יצחק אבינרי את טורו ב״על המשמר״ לשמה של הכרשה. הוא קרא לקוראיו להשתמש בשם העברי ״חציר״. מדבריו נראה שהוא כלל אינו מודע לשימוש במילה לוף, שכן הוא מונה את הכינויים השונים של הירק וזה נעדר לגמרי. שנה אחר כך ב״לוח הקואופרציה״ הודה אבינרי שאין לחציר סיכוי להיקלט כשמה של הכרשה והזהיר מפני סכנה חדשה לעברית — השימוש המוטעה במילה לוף: ״מצווה לתקן את הדבר בעוד מועד, בטרם נשתרש ונשתגר הלוף בפי כל״. הוא קרא לקוראיו להשתמש במילה כרשה, אך דבר כמעט לא השתנה מאז. במשפחות שבהן נקראה הכרשה פראסה מוסיפים לקרוא לה כך גם היום, אלו שהתרגלו לקרוא לכרשה לוף ממשיכים לעשות זאת גם עכשיו, גם אם בכתב נוהגים לכנותה בשמה הרשמי כרשה.

כתבות מומלצות

דיוקנאות של כתבת אל-ג'זירה שירין אבו אקלה בתערוכה לזכרה בעיר ג'נין, לפני כשבוע

חדשות היום, 25.5

קורס העריכה הדיגיטלית של הארץ

"הארץ" מוציא לדרך את המחזור השלישי של קורס העריכה הדיגיטלית

התאונה בכביש 6, הבוקר

חדשות היום, 24.5

רגב בוועדת הכנסת, בחודש שעבר

חדשות היום, 23 במאי

מתחם בדיקות קורונה בתל אביב, בינואר

חובת הבידוד למי שמתגורר עם מאומת לקורונה מבוטלת החל מהיום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"