בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המילה

מוצר היום: ילדים

הילדים שלנו הם בסך הכל עוד תוכן שיווקי שמעביר את הזמן עד לפרסומות. תשאלו את מיכל הקטנה

22תגובות

בבוקר, בניו יורק, בערוץ הישראלי, כשהמוח עדיין עובד בחצי משרה, מדברים כל הזמן על ילדים. מיכל דליות מסבירה איך צריך להסביר להם את הרגע שבו ההורים מתגרשים; “מיכל הקטנה” - יש דבר כזה - רק רוצה “לגשת אליהם ולגעת בהם”; ושתיהן כמובן רוצות לקדם את הקריירה שלהן דרך הילדים.

ילדים זה נושא טוב לדבר עליו, כי ילדים זה כל מה שיכולנו להיות לפני שנהיינו גדולים ונאלצנו לדבר על ילדים כדי להעביר את הזמן עד לפרסומות. מובן שלא באמת מדברים על ילדים, כלומר על אותם בני אדם קטנים במידה ורכים בשנים. מדברים על “ילדים” במובן שמדברים על מזג אוויר - כעל חומר מילוי לזמן שעובר ושצריך לתפוס רגע לפני שמתים. הנחת המוצא העקרונית היא שלכולם יש ילדים, בדיוק כמו שלכולם יש מזג אוויר. ומי שאין לו ילדים - אין לו מזג אוויר. כלומר, ספק אם יש באפשרותו להתקיים על הפלנטה.

הדיבור על ילדים נעשה כל הזמן עם חיוך שאמור לסמל רוך והתחשבות. הוא אינו רוך והתחשבות, רק חיקוי של רוך והתחשבות, בדיוק כמו שהילדים הם לא ילדים אלא רק חיקוי של ילדים - מזג אוויר בתחפושת של בני אדם קטנים.

מירב בסון

מתחת לרוך ולחיוך רוחש כל הזמן דבר אחר, חבוי, שאין לדבר עליו, אבל שהמונח הכי מדויק לתארו הוא “בושה”. זאת משום שבמובן הבסיסי ביותר, היחס לילדים בתוכניות הטלוויזיה - בעיקר בבוקר, כשמערכות הבקרה עדיין רדומות - הוא כאל מוצר שמאפשר למלא זמן מסך. הדיבור הטלוויזיוני לא מבדיל בין מברשות שיניים מסתובבות, תביעות על רשלנות רפואית, תמונות מהאינסטגרם של ליהיא גרינר או ילדים.

כשמיכל דליות - היא “סופר נני” - מסבירה בתוכנית הבוקר של קשת, שבמקרה של גירושים הכי חשוב לדבר עם הילדים ולומר להם את האמת, היא סתם מבלבלת את המוח. היא עושה שימוש במושג “אמת” רק משום שזו תקופה שבה ל”אמת” יש ערך מסחרי גבוה. רגע אחרי שהיא דורשת רק אמת, היא מסבירה שאסור להגיד להם שאמא ואבא כבר לא אוהבים אחד את השני, משום שהם עלולים לחשוב שאהבה זה דבר שנגמר, ואז הם עלולים לחשוב שאבא או אמא יכולים להפסיק לאהוב אותם.

זו דוגמה לדיבור הריק על ילדים ולאופן שבו הם מנוצלים כחומר מסחרי. מה משמעות האמירה “לומר להם את האמת”, מבלי שאפשר יהיה לומר להם את האמת? המשמעות היא שעורבבו מונחים בעלי מקדם מסחרי נאה - “ילדים”, “לדבר”, “אמת”, ושאיפשרו לכל המכונה הענקית הזאת שתפקידה להעביר את הזמן (טלוויזיה ‏+ מפורסמים ‏+ צופים) להגיע להפסקת הפרסומות עם תחושה מזויפת של סיפוק.

“מיכל הקטנה” מתארחת בתוכנית הביזאר של דנה רון ומתארת איך היא מחכה שכל הופעה שלה תיגמר, רק כדי שתוכל “לגשת אליהם ולגעת בהם”. התחושה היא שהילדים הם מעין אובייקט ארוטי שניתן לשאוב ממנו עונג. חוסר המודעות של “מיכל הקטנה” מסגיר משהו אמיתי: הילדים אכן הפכו למוצר צריכה שמאפשר עונג לזה שצורך אותם.

הטלוויזיה, בהיותה מכשיר סמלי, מצביעה על תהליך גדול יותר, שבאופן כללי מלמד על היפוך: במקום שאנו נשרת אותם, הילדים משרתים אותנו. אנו עושים שימוש בילדים כחומר מילוי לחיים שלנו; אנו מנצלים אותם כדי להעביר מסרים לעצמנו דרך גורם שני; ובעיקר משתמשים בהם כדי למלא את הזמן במשהו שאחר כך נכנה “משמעות”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו