שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

איך נמשיך בלי כחלון?

סמלים חברתיים, כמו שירים על המצב, כמו איסור ההשמעה של שירים על המצב הם עוגת קצפת מתוקה מדי

אלון עידן
אלון עידן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון עידן
אלון עידן

“כחלון” זה קיטש. קיטש זה מישהו שגם לובש חליפה וגם מתקשר כל בוקר לאמא שלו שגרה בגבעת אולגה. אנחנו אוהבים חליפות שמתקשרות כל בוקר לאמא שלהן שגרה בגבעת אולגה, כי בדרך כלל חליפות לא מתקשרות כל בוקר לאמא שלהן שגרה בגבעת אולגה, אלא מעדיפות להתקשר מקסימום פעם בשבוע לאמא שנמצאת בכלל באחוזת ראשונים, וגם זה רק כדי לוודא שלא מנשלים אותן מהירושה. נו, אשכנזים.

“כחלון” לא אשכנזי. ובגלל שהוא לא אשכנזי הוא יכול להיות “סמל חברתי”, כי רק לא־אשכנזי יכול להיות “סמל חברתי”, כי “חברתי” היא בסך הכל מילה מכובסת לעוני ואומללות, ואשכנזים הרי לא יכולים להיות עניים ואומללים, כי בלמ”ס אומרים שיש להם משכורת יותר גבוהה, ושלילדים שלהם יש יותר תארים באוניברסיטה, ויש אפילו מחקר שמלמד שעצם הזנב שלהם עדיין פעילה.

“כחלון” יכול להיות “סמל חברתי” כי הוא מתקשר לאמא שלו מגבעת אולגה כל בוקר, ואחר כך, כשהוא מסיים את השיחה, הוא לובש את החליפה של האשכנזים ונלחם נגדם כדי שנדבר בסלולרי יותר בזול. ובגלל שהוא גם מתקשר לאמא שלו מגבעת אולגה, וגם יודע ללבוש חליפה של אשכנזים, וגם יודע לקחת להם את הכסף, וגם טורח להביא אותו ללא־אשכנזים, אז לא ברור איך נסתדר עכשיו בלי “כחלון”.

השר כחלון. לובש חליפה ומתקשר לאמאצילום: אמיל סלמן

קיטש זה עוגה קטנה עם הרבה קצפת. גם השיר החדש של יזהר אשדות ואלונה קמחי ‏(“עניין של הרגל”‏) זה קיטש. קיטש זה לגור בתל אביב, לשתות קצת בקנטינה, לעבוד על פרויקט, להוציא לרדיו סינגל על גבר שמצליח לא לענות לטלפון ערב שלם ‏(“את הערב הזה אני מבלה עם הבחורה שלי”!‏), אחר כך כן לענות לטלפון, לקבוע להסתובב כמה ימים עם האלה שאתה מעריץ את מה שהם עושים, נו, אלה מהשטחים, “שוברים שתיקה” נדמה לי, לראות לרגע את הקסבה של שכם - אוי, הקסבה של שכם! - להרגיש שעברת תהליך נפשי עמוק - “זה פשוט מטורף מה שקורה שם!” - ואז לשבת לכתוב שיר ש”יטלטל” את העם ‏(“שייצאו מהתרדמת הזאת”‏).

קיטש זה לבוא דווקא לאולפן של גלי צה”ל, איפה שיש הרבה חיילים, ולספר דווקא שם, שהחיילים הם בעצם מטומטמים בבסיסם, ושטמטום הופך לרוע, ושרוע מומר לאכזריות, ושכולנו בעצם אכזרים, אולי חוץ מהגבר ההוא שהצליח להחזיק ערב שלם בלי לענות לטלפון ‏(הוא הרי רוצה לבלות הלילה עם “הבחורה שלו”!‏). קיטש זה לירוק לבן־אדם בפרצוף, אבל רק כשכולם מסתכלים. ועכשיו, מחיאות כפיים.

גם ההחלטה לפסול את השיר הקיטשי של אשדות וקמחי היא קיטש. השימוש במילים “השיר בז ומגנה את... אלו שהקריבו את חייהם למען ביטחון המדינה” - חושף את הבסיס הקיטשי שעליו מונחת כל הקונסטרוקציה. השימוש במוות, בהקרבה, בקדושה, בביטחון המדינה - כל זה כדי לפסול קיטש סטנדרטי - הוא הרבה קצפת על קצת עוגה. קיטש זה שבמקום לתאר את המציאות מהקומה הראשונה, איפה שהדברים נראים כמו שהם נראים, מישהו לוקח מעלית לקומה ה–49, יוצא לגג, משתכר מהנוף, מתרגש מהציפורים, נפעם מהעננים, מתמלא אוויר, מזיל דמעה על הנופלים, ושוכח שכל הדרמה הזאת - “הקריבו את חייהם למען ביטחון המדינה!” - מגויסת בשביל שיר של יזהר אשדות.

הסיפור של יזהר אשדות, אלונה קמחי וגלי צה”ל הוא סיפור על קיטש שנכתב עבור זמר ששר את הקיטש באירוע קיטשי עד שהתקבלה החלטה קיטשית לפסול את הקיטש. ועכשיו, כשכחלון איננו, בכלל לא ברור איך נמשיך הלאה.

לכתבות נוספות במדור "המילה":

המילה || היצירה המונומנטלית שנקראת “האיום האיראני”

המילה || טוב למות בעד אס.אם.אס

המילה || בין ה"מדהים" ל"מהמם" ישנה תהום של שעמום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ