המילה |

אחרי שבוע של אזעקות, הילד רוצה שקט

נהג המונית חושב שהערבים רוצים לסלק אותנו מכאן, הנוסע שלו חושב שאנחנו הורגים ילדים בעזה, והילד שלי לא מפסיק לכסות את האוזניים

אלון עידן
מוסף הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלון עידן
מוסף הארץ

1. נהג מונית אוסף אותנו מבית הקברות. קריר בחוץ בשעות האלה ואנחנו שמחים להיכנס אל תוך מרחב מוגן. כמה מאות מטרים של נסיעה, ורגע לפני כיכר, טנדר גדול מגיח מימין. אני שם לב שנהג הטנדר משעין את אוזנו על הכתף, מדבר בטלפון סלולרי. כעת הוא דוהר בפראות אל תוך הכיכר, חדור מטרה, מנותק מהסביבה. הנהג שלנו נעצר. הוא ממתין כמה שניות וקובע: “ערס, זה ערס”. אני אומר לו שהאיש דיבר בסלולרי, אבל הוא מתעקש: “אני על הכבישים כל היום, אני אומר לך, זה ערס. חצי מדינה זה ערסים”. אחר כך הוא ממשיך: “אתה מבין מה הבעיה פה, שאין חינוך, אין דרך ארץ, אין כלום. ככה אנחנו נראים”.

הוא לבוש היטב, הנהג. חולצה מכופתרת בצבע ורוד אפרסק, שעון אלגנטי בצבע כסף, שיער לבן מסורק בקפידה. כעת הוא מגביר את הרדיו, ברשת ב’ מעבירים בשידור ישיר את נאום ראש הממשלה. “חמאס פוגע בילדים בשני הצדדים”, אומר בנימין נתניהו, “הוא יורה על ילדים ישראלים והוא מתחבא מאחורי ילדים פלסטינים”. מישהו מאחורה זורק שבינתיים אנחנו אלו שהרגנו ילדים ושזאת בסך הכל עוד שטיפת מוח. כעת ברור שהעסק ייצא מהשליטה. הנהג שומע את הדברים ואומר: “עזבו אתכם, מה לא ברור, הם לא רוצים אותנו פה... הם רוצים להרוג אותנו, כל הערבים האלה רק רוצים להרוג אותנו”. אחר כך הוא מוכיח את הטענה בעזרת אנקדוטה שקרתה לו ב־67'. הוויכוח המסורתי מסתיים בשני סוגי ההנהונים הקלאסיים: ההנהון הארצישראלי ("נו, עוד כמה יפי נפש") וההנהון התל אביבי ("נו, עוד נהג מונית"). כעת אפשר להיפרד לשלום.

2. בלילה רעשים מהחדר של איתמר. בימים האחרונים קשה לו להירדם, כנראה בגלל האזעקות. באזעקה הראשונה הוא לא הבין מה קורה. היה רעש עצום - הסירנה נמצאת בבית הספר שנמצא מאה מטרים מאיתנו - ואחרי שלקחנו אותו על הידיים, הוא שאל בבהלה: “מה זה?” רצנו איתו למטה כמו מטורפים ובדרך אמרנו לו שזאת אזעקה. הוא ישב על הידיים שלנו וחזר אחרינו: “א־ז־ק־ה”.

ההבדל בין אדם שמרגיש חסר אונים לגבי סיטואציות לבין אדם שמרגיש מועיל, נחוץ וחיוני הוא הבדל תהומי, שיכול להפוך כל חוויה למעצימה וחיובית, גם ריצה בהולה למקלט.

למטה, במקלט, הוא התיישב על הרצפה ושיחק עם משאית פלסטיק קטנה. הוא התרכז במשאית כאילו היתה כל עולמו ונראה רגוע. כשכבר אפשר היה לצאת, הוא התעקש להישאר עוד כמה דקות. כשעלינו בחזרה הוא לא רצה להתרחץ. כבר כמה ימים שהוא לא רוצה להתרחץ.

אני נכנס בשקט לחדר החשוך, מתקרב אליו ושואל אם הכל בסדר. אני שם לב שהוא שוכב על הגב ומביט על התקרה. אני מתכופף לעברו ורואה שהוא שם את הידיים על האוזניים. אני לוחש לעברו: “איתמר, הכל בסדר”. אני לוקח את ידיו ומנסה לנתק אותן מהאוזניים. “אתה לא צריך לשים ידיים על האוזניים”, אני אומר לו בשקט, “זה בסדר, הכל בסדר”. אבל הוא לא מקשיב. הוא מושך ממני את ידיו ומחזיר אותן לאוזניים. כעת הוא מטה את ראשו הצדה ומביט בי. אני מרים אותו על הידיים ויוצא איתו לסלון. זו הפעם השנייה בשלושת הימים האחרונים שהוא שם ידיים על האוזניים.

אני נזכר שאתמול, כשהלכנו לבית הספר של אחיו הגדול יונתן, היה צלצול של השעה שמונה בבוקר. ואני נזכר שאיתמר היה על הידיים שלי וקפץ בבהלה ושממש הרגשתי את הלב שלו חובט בגוף, כמו מבקש להימלט. “איתמר, זה רק הפעמון של הבית ספר”, אני אומר לו. הוא בוהה לעברי בעיניים ענקיות וחוזר אחרי: “רק פעמון של בית ספר”. ואחרי כמה שניות, כשהכל נרגע, אני שואל אותו בחיוך: “נבהלת?” והוא מהנהן ואומר: “כן, איתמר נבהל פעמון של בית ספר”. עכשיו הוא מחייך.

3. ביום רביעי התפוצץ אוטובוס בתל אביב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ