שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הפרזנטור אינו בן אדם

הפרסומת של גידי גוב צריכה להמשיך לרוץ כדי שנדע להפריד בין אדם לדמות שיווקית

אלון עידן
אלון עידן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון עידן
אלון עידן

1. ביום שמתה ענת גוב שודרה פרסומת של בזק שאותה מוביל גידי גוב. בפרסומת רואים את גידי גוב משועשע. עמוד הפייסבוק של בזק התמלא בעשרות פניות של גולשים בדרישה להוריד את הפרסומת. הם זעמו על חוסר הרגישות. בבזק מסרו בתגובה שכמה שעות לאחר פטירתה של ענת גוב, הופסק לחלוטין שידור הפרסומת.

למה כל כך הרבה אנשים רצו להוריד את הפרסומת? משום שלא היתה הלימה בין המציאות לבין מה ששודר בטלוויזיה. אדם רואה בחדשות שענת גוב נפטרה, ורגע לאחר מכן רואה את גידי גוב משועשע. טרגדיה וקומדיה מיוחסות לאותו אדם בתוך פרק זמן קצר. חוסר ההתאמה בוטה. נפערת תהום באדם הצופה. הוא לא מסוגל לסנכרן בין מה שהוא יודע למה שהוא רואה. הוא מתפצל. הוא מבקש לבטל את הפיצול. הוא לא יכול לבטל את הפיצול על ידי החזרתה לחיים של ענת גוב. לא נותרת לו ברירה: הוא נכנס לדף הפייסבוק של בזק ודורש להוריד את הפרסומת.

הוא טועה. עדיף שהפרסומת תמשיך להיות משודרת. כי בדרישתו להוריד את הפרסומת, הצופה מבקש להנציח את המניפולציה של הטלוויזיה. הרצון שלו למחוק את החיוך של גידי גוב רגע אחרי שאשתו נפטרה, הוא הרצון שלו להאמין לפרסומת. הוא מבקש לתת לפרסומת מעמד ממשי, מעמד של מציאות. אם רק היה יכול, היה מבקש שגידי גוב יבכה גם בפרסומת. עד כדי כך הוא רוצה להתאים את המניפולציה לממשות.

במקום להביט בחיוך הלא מתאים של גידי גוב כעל ראיה מכריעה לכך שפרסומת היא בסך הכל אשליה, שמבטלת את כוח העמידה של הצופה כדי להיכנס לכיסו, הצופה הזועם מבקש שימשיכו להונות אותו, לבטל את כוח עמידתו, להיכנס לכיסו. בדרישתו להתאים את תוכן הפרסומת לתוכן המציאות, הוא מתנהג כמו קורבן שמבקש מהתוקף להמשיך במעשיו, רק באמצעים אחרים. תסמונת שטוקהולם.

גידי גוב בפרסומת של בזק הוא לא גידי גוב. מי שנמצא בפרסומת הוא מישהו שקיבל הרבה כסף כדי לשחק במערכון ולהקריא בחינניות כמה שורות שנכתבו עבורו. קוראים לזה פרזנטור. בין הפרזנטור לאדם הממשי אין קשר, מלבד הכסף שניתן לו עבור השורות שהוא מקריא. ניתוק הקשר בין הפרזנטור לבין האדם הממשי הוא מבורך. ככל שינתקו יותר קשרים כאלו, כך ירוקן מתוכן המוסד הזה, שהוא עלבון אוניברסלי לבני האדם.

2. גם אייל שני הוא סוג של פרזנטור. הוא מייצג את התוכנית הכי נצפית בטלוויזיה, “מאסטר שף”. השבוע הוא כמעט נכנס לכלא. הוא חייב הרבה כסף להרבה גורמים. מלבד מוסדות גדולים שלא מעוררים הזדהות אצל הצופה - מס הכנסה, בנקים, חברות יין ומזון - שני חייב כבר עשר שנים 136 אלף שקל לפנסיונר.

זו המציאות. בלא־מציאות, כלומר בטלוויזיה, “מאסטר שף” בכיכובו זוכה לרייטינג מפלצתי. בתוכנית עצמה אין זכר להסתבכות של שני. מדוע הצופים לא מבקשים להוריד או לשנות את התוכנית כדי להתאימה למציאות? משום שהצופה מצליח לבטל בקלות יחסית את הפער שבין דמותו הטלוויזיונית של שני לבין דמותו הממשית. מתברר שהדיבור המתענג על רכיבי מזון ואופן הרכבתם, נתפס אצל הצופה - גם אם באופן לא מודע - כהצגה גרוטסקית של מציאות. שני נתפס כצורה של הגזמה, שתפקידה לשדר לצופה מסר חבוי: זהירות, הונאה. ברגע שהצופה מפנים את המסר, הפיצול בין המציאות לפנטזיה מתבטל. כעת אפשר להמשיך להתענג על פנטזיה ריקה אחרת: אוכל שלא באמת ניתן לאוכלו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ