המילה

כולנו חונים בחניית נכים

אותו עובד עיריית תל אביב, שסימן חניית נכים סביב מכונית של תושבת שהחנתה בכחול-לבן, עשה שירות טוב לתושבי העיר

אלון עידן
אלון עידן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אלון עידן
אלון עידן

אותו עובד עיריית תל אביב, שסימן חניית נכים סביב מכונית של תושבת שהחנתה בכחול־לבן, עשה שירות טוב לתושבי העיר. כשהוא שירטט את אותו מלבן גנרי, הוא למעשה נתן צורה ממשית לתחושת אבסורד אמורפית שמקננת אצל חלק גדול מהם. הסרטון שהועלה לפייסבוק איפשר לתושב להביט באבסורד באופן ממשי, לגעת בו, למשש אותו, ובמובן מסוים להתרוקן ממנו. קתרזיס.

הסרט הפך למטאפורת־על. נושא המטאפורה: האופן שבו הממסד מייצר מציאות חלופית מתחת לאף של האזרח התמים ולאחר מכן מנצל את המציאות החדשה כדי להתעמר בו. זו מטאפורה קפקאית, כי בבסיסה מונחת תחושת חוסר אונים של איש קטן אל מול “האחר הגדול”. האופן שבו המותר ‏(חניה בכחול־לבן‏) הופך לאסור ‏(חניית נכים‏) מבלי מעורבות של הסובייקט ‏(התושבת‏) שלבסוף אף נענש ‏(גרירה, קנס‏) - הוא המשוואה הגרעינית שמפעילה מטאפורה, שניתן גם לתמצת בצמד המילים “דופקים אותי”. ומאחר ש”דופקים אותי” הוא מושג מפתח בהוויה הישראלית, אפשר להבין מדוע ההזדהות עם הקורבן היתה מיידית ומדוע הכעס על הרשויות היה כל כך חזק וגרר “סערה ברשת”, שגררה לקיחת חסות של התקשורת הממוסדת, שגררה התנצלות גורפת של עיריית תל אביב.

ובכל זאת, ההצלחה של הסרטון לא טמונה במציאות שהוא חשף. כי הסרטון חשף מציאות אבסורדית, אבל לא מייצגת. ספק אם ב–103 שנות קיומה של תל אביב–יפו ניתן יהיה לאתר מקרה דומה. תרחיש כזה הוא סטייה מובהקת מהנורמה והוא בעיקר מייצג מציאות חד פעמית. לכן צריך לחשוד במקורות ההזדהות ובתפקיד האמיתי של הסרטון.

נדמה לי שהצלחת הסרטון טמונה במה שהסרטון לא חושף. הוא לא חושף את מה שקרה לפני שאותה תושבת תל אביב החנתה את האוטו בכחול־לבן ומה קרה אחרי שהסדר שב לכנו. הוא לא חושף את הזמן שלקח לה למצוא חניה והוא לא חושף את הזמן שמחר ייקח לה למצוא חניה; הוא לא חושף את הפקקים הבלתי נסבלים; את מחירי הדיור; את יוקר המחיה; הוא בעיקר לא חושף את האבסורד האמיתי - זה שטמון בלהיות תושב תל אביב. אבסורד שמורכב מהצורך להיות ב”מרכז”, איפה ש”כולם” נמצאים, ובתשלום האדיר שכרוך במימוש של הצורך הזה.

למעשה הסרטון לא חושף את תחושת האשמה שמצויה אצל הרבה מתושבי העיר, בעיקר אצל הצעירים שבהם. תחושת אשמה לא כל כך מנומקת, משום שהיא לא כרוכה בביצוע פשע כלשהו, אבל בכל זאת תחושת אשמה: אשמה על שיתוף פעולה מתמשך ועקשני עם עיר־מדינה שמנצלת צורך נפשי מסוים כדי “לסחוט” ממך כמה שיותר. סחיטה שלא נעשית רק על ידי הממסד - בעלי הדירות שגובים אלפי שקלים הם בעצם ההורים של אותם צעירים שמשלמים מחירי אבסורד - אלא סחיטה שמגלמת הוויית ניצול עקרונית שהשתרשה במדינה.

עובד העירייה ששירטט מלבן של חניית נכים סביב אוטו שחנה בכחול־לבן עשה שירות טוב לתושבי העיר, משום שהוא איפשר להם לעשות אאוטסורסינג לאשמה, להעביר אותה אל הממסד. העובד הזה שירטט למעשה “אח גדול” מדומיין - רשע ומניפולטיבי - שהחליף לרגע את המציאות עצמה. במציאות עצמה אף אחד לא מכריח אותך להיסחט, כי תמיד אפשר לגור במקום אחר. הסרטון הפך למטאפורה דווקא משום שהוא אינו מטאפורה: הוא רק נקז של כעס, שבמקור מופנה פנימה. השיתופים בפייסבוק, ההתנפלות של התקשורת, ההתנצלות של העירייה - כל אלו היו רק אישורים לחד פעמיות של האירוע. זה בסדר, מחר בבוקר, אחרי שנמצא חניה, נעביר לבעל הבית את התשלום הבא.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ