בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המילה

איך מיישבים את הסתירה ששמה שמוליק קראוס

איך מגשרים על הפער בין מוזיקאי גאון לאדם בעייתי? זה די קל. במובנים העמוקים ביותר אין גאונים ואין נבלות

57תגובות

כיוון ששמוליק קראוס היה מלחין עצום וגם איש אלים, יש בעיה. הבעיה היא לא המוות שלו, לא הכישרון שלו ולא האלימות שלו. הבעיה היא שבתוך אדם אחד התקיים מנגנון שייצר כמה מופעים, שלכאורה לא מתיישבים זה עם זה. המנגנון הזה - שתואר על ידי יענקל’ה רוטבליט כ”כאוס שמתוכו נולדת הרמוניה” ‏(אפשר לתאר אותו בפשטות גם כ”נפש”‏) - הוציא מתוכו לחנים מצוינים והתנהגות לא מוסרית. ומאחר ש”מצוין” ו”לא מוסרי” הם שני מושגים שלא אמורים להתיישב באותו מקום, נדרשת פעולה שתאפשר לסכם את האיש במשפט אחד מבלי להסתבך.

את הבעיה הזאת פותרים רוב האנשים על ידי חיתוך של אחד הצדדים. שני החיתוכים הקלאסיים הם קִעקוע המוזיקה מטעמי מוסר ‏(חיתוך של היצירה‏); או זלזול באלימות מטעמי הערצת היצירה ‏(חיתוך של המוסר‏). שני החיתוכים נעשים באופן גס, חד משמעי ונטול ניואנסים ‏(“האיש היה גאון”; “האיש היה נבלה”‏). כך קל יותר להתהלך בעולם.

קראוס הוא לא הראשון שמעורר את הדילמה. גם עמיר בניון, מוזיקאי מחונן, בילבל את המוח לא מעט בשנים האחרונות, וגרם לכמה מאוהביו לסגת מהיצירה שלו; אריאל זילבר עשה את זה הרבה לפניו; אפשר גם להזכיר את ריכרד ואגנר. בכל המקרים האלו ה”טוב” וה”רע” נובעים מתוך אותו מעיין, ולכאורה לא מאפשרים להכיל את הסתירה.

מוטי קמחי

כמובן שאין שום סתירה. אם היתה סתירה בין מוזיקה לאלימות לא היה שמוליק קראוס. קראוס הוא בסך הכל ראיה לכך ש”טוב” ו”רע” יכולים לחיות במקום אחד ‏(ואם לדייק: “טוב” ו”רע” בהכרח חיים במקום אחד‏). חשוב מכך: קראוס הוא תזכורת לכך ש”טוב” ו”רע” הם בסך הכל מושגים סינתטיים, שמיוצרים על ידי החברה כדי לממש פונקציות שבהן היא מעוניינת: ה”טוב” מודבק על מופעים שתורמים לחברה ‏(עובד חרוץ/תלמיד טוב‏), וה”רע” מודבק על מופעים שמסבים לה נזק ‏(עצלן/פושע‏).

הבעיות מתחילות כשנוצר כמו־פרדוקס: כש”רע” חברתי מסב עונג פרטי ‏(סמים‏), או כש”טוב” חברתי מסב סבל פרטי ‏(שירות צבאי‏). במצבים כאלה מתבצעת באופן מיידי קריקטוריזציה של המציאות, שתפקידה החברתי להבהיר מה אסור ומה מותר. הקריקטוריזציה מתממשת על ידי ייצור מסיבי של מדבקות “טוב” ו”רע”, שמחולקות בחינם לקהל הרחב. מתווה העסקה פשוט: בתמורה לשירותי תיוק של גירויים חיצוניים ‏(שמוליק קראוס הוא גאון/נבלה‏) הילד מתבקש להפקיד את התודעה הפרטית אצל אבא ואמא.

העסקה הזאת נוחה, אבל מגלמת עמדה אינפנטילית. האינפנטיליות באה לידי ביטוי בצורך לנסח שורת הספד פשוטה וחד משמעית, שאינה אלא גילום של חוסר יכולת לשאת מתח. גם המתח עצמו מתעתע: משום שהוא לא באמת מתקיים בין ה”טוב” ל”רע” - זו רק תחפושת שמספקת החברה כדי להסוות את עצמה. המתח האמיתי מתקיים בין הצורך של האדם לממש חלקים ייחודיים שלו, גם אלימים ותוקפניים ‏(“רע”‏), במציאות החיצונית; ובין ההבנה שלו, שהמכונה העצומה הזאת שנקראת “חברה” נוהגת להעניש בחומרה כל בורג שלא מסתובב בכיוון שנקבע עבורו ‏(“טוב”‏). שמוליק קראוס הוא ייצוג ממשי של המתח הזה.

קראוס לא היה גאון ולא היה נבלה. במובנים העמוקים ביותר אין גאונים ואין נבלות, כל מה שיש זה בני אדם שנותנים ביטוי לא מעודן ליצרים ומאוויים, שאצל רוב האנשים סורסו בשלבי התפתחות מוקדמים יותר. קראוס הוא רק ראיה לכך שנפש האדם לא עובדת בשירות החברה ושבאזורים האפלים שלה לא מתקיימים כלל איסורים. ומאחר שקראוס הוא כל־אדם, כל־אדם צריך גם לדעת: עמוק בתוכו מתחוללת סערה, שיכולה להוליד גם מוזיקה שמימית וגם אלימות ארצית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו