בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המילה

התחנה הקטנה ערוץ 2

בואו ניתן לילדי הפליטים יום כיף ב"דה וויס" או ב"בית ספר למוסיקה", לפני שאנחנו מעלים אותם לאוטובוסים

36תגובות

צריך לקחת צפון־סודנית אחת שיודעת לשיר ולבכות ולצחוק ולרגש ולשים אותה ב”דה וויס”. וצריך לקחת ילד אריתראי אחד שיודע לשיר ולבכות ולצחוק ולרגש ולשים אותו ב”בית ספר למוזיקה”. וצריך לקחת דרום־סודני אחד, שעובד כמנקה ברשת המבורגרים, ויודע לצחוק, ולבכות, ולרגש, ולשלוח אליו “בוס בהסוואה”.

צריך שלטלוויזיה יסתננו מסתננים מרגשים. וצריך שהטלוויזיה תיקח אותם ותסחט מהם עוד ועוד רגש, עד שלא יישאר שם כלום. צריך שהילד האריתראי מ”בית ספר למוזיקה” ישיר “התחנה הקטנה טרבלינקה”, ושתוך כדי שירה הקול המרגש שלו יישבר, ושבזווית של העין אפשר יהיה להבחין בלחלוחית, ושהמצלמה שעוברת על כל הפרצופים של מועצת המוזיקאים, או איך שלא קוראים להם, תתעכב על זה שמניד את ראשו מצד לצד כלא מאמין, ואחר כך שהמצלמה תמשיך אל ההיא שמנגבת את העין, אולי מוחה דמעה. צריך שכולם בבית יסתכלו על הילד האריתראי המרגש הזה, ויגידו לעצמם בהתרגשות ש”לא יכול להיות” ואחר כך ימלמלו ש”דווקא כיהודים”, וביום שישי, בשיחת הסלון הזאת שמתחילה רגוע ואחר כך מתפתחת לצעקות, יגיד כבר מי שיגיד ש”שכחנו מה זה להיות יהודים”.

רויטרס

צריך שבטלוויזיה - אבל לא בערוץ 8, ולא בערוץ 1, ולא בנשיונל ג’יאוגרפיק, ולא בערוץ 23, ולא בערוץ 33 - ייקחו את הצפון־סודנית הזאת שיודעת לשיר, ולצחוק, ולבכות, ולרגש, וישימו אותה בפריים־טיים, וייתנו לה שם, וילוו אותה למקום שבו היא מתחבאת, ויספרו את סיפור חייה, ויגידו שעומדים לגרש אותה, ושברקע תהיה כל הזמן מוזיקה, אבל לא סתם מוזיקה, מוזיקה עצובה, אבל לא סתם עצובה, עצובה ומרגשת, ועדיף שתהיה יותר מרגשת מעצובה. וצריך שאחד המנטורים, לא חשוב מי, אבל עדיף שלומי שבת כי הוא ממש מרגש, יתלבט עד לשנייה האחרונה, אבל בשנייה האחרונה ילחץ, בטח שילחץ, ואז הכיסא שלו יסתובב, והוא יראה מולו אשה בצבע שחור, והוא יבין שיש פה סיפור מרגש, וברגע שהוא יבין שיש פה סיפור מרגש, גם הצופים בבית יבינו שיש פה סיפור מרגש, ואז הם יתרגשו, ואז הם יגידו זה לזה בהתרגשות ש”דווקא כיהודים”, ויום אחרי זה, בעבודה, יגיד כבר מי שיגיד, בהתרגשות כמובן, ש”שכחנו מה זה להיות יהודים”.

צריך שבטלוויזיה - אבל לא בבוקר, ולא אחרי הצהריים, ולא מאוחר בלילה - ייקחו איזה דרום־סודני כזה שמנקה סניף של רשת המבורגרים, אבל לא סתם דרום־סודני, אלא דרום־סודני מרגש, כלומר מישהו שיש לו סיפור מרגש, כלומר מישהו שכשאתה מקשיב לסיפור שלו אתה מתרגש, ושייקחו אותו וישימו אותו בטלוויזיה, וישלחו אליו את המנכ”ל של רשת ההמבורגרים הזאת, שגם הוא איש מרגש, או לפחות את הסמנכ”ל כוח אדם, שבטח גם הוא מרגש, ושהמנכ”ל או הסמנכ”ל, תלוי מי פנוי באותו יום, יחליף איתו כמה מילים מרגשות, ויגלה את האדם האמיתי שמתחבא מתחת לתוויות האלו - “סודני”, “עובד זר”, “מסתנן” - ואולי אפילו ימחה דמעה, או שלפחות לחלוחית תבצבץ בזווית עינו, ואז כולם בבית גם יתרגשו, וינגבו את הלחלוחית, וינידו בראשם מצד לצד, ויגידו זה לזה ש”דווקא כיהודים”, ואחר כך, בעבודה, או בארוחת יום שישי, או בשבת בצהריים, בחצר של ההורים, יגיד כבר מי שיגיד ש”שכחנו מה זה להיות יהודים”.

בקיצור, מה שצריך לעשות זה לשים בטלוויזיה, רצוי בפריים־טיים של ערוץ 2, אנשים מרגשים שאנחנו אולי שולחים למותם. שלפחות לא יגידו שלא בכינו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו