בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום האשה, יום הטרגדיה

במרכז הרצל החליטו לציין את יום האשה הבינלאומי באירוע בניחוח וינאי, לצלילי יוהן שטראוס. זה נגמר בסיור בין קברי גברים, סכסוך עם המדריכה והרבה, הרבה יותר מדי עוגות

16תגובות

כה פופולרי הפך יום האשה הבינלאומי ‏(יום מיותר לטעמה של מי שבשבילה כל יום בשנה הוא יום האשה‏) עד שאפילו למרכז הרצל שבהר הרצל - ודאי לא מקום שעדכניות היא התכונה הבולטת שלו - הגיעו השמועות אודות קיומו. במסגרת ציון 109 שנים לפטירתו של חוזה המדינה, הוחלט במרכז הרצל לערוך לרגל יום האשה אירוע בניחוח וינאי, שמטרתו לציין את הנשים שתרמו למפעל הציוני ושחלקן בדרך כלל נשכח.

כבר בכניסה למרכז, עבור דרך קבוצות־קבוצות של חיילים חניכי קורסים וצוערי קורס קצינים, כשמנגד ניבטות הישיבות שבפתח השכונה החרדית בית וגן, שאפילו בעל חלומות כמו הרצל לא ראה כמותה בסיוטים השחורים ביותר, ניתן היה לקלוט שמץ מהאווירה הווינאית של האירוע, שהתבטאה בעיקר בתחום הקולינרי והמוזיקלי.

הרכב קאמרי של נגניות מיתרים, כולל נבלנית, ניגן שוב ושוב את אותו ואלס של יוהן שטראוס, וינאי ידוע, ועל הדוכן ניצבה תצוגה מרשימה של פאר הקונדיטוריה האוסטרית - אפפל שטרודל, אם כי ללא שלאגזאנה, לינצר טורט, זאכר טורט עשוי על פי כל הכללים עם זיגוג שוקולד עשיר ומילוי של קונפיטורת משמש, עוגת שזיפים עם שטרויזל ומעין מקרוּנים במילוי גלידה.

כמי שהתחקיר העיתונאי הוא בראש מעייניה, טעמתי פעמיים מכל אחת מהעוגות כדי לוודא שאמנם לא שמו בטעות גבינה בתוך הזאכר טורט, שוקולד בשטרודל התפוחים וכו’. על פי אינדוקציה מתמטית המתבססת על שתי פרוסות לכל סוג ‏(חוץ מהזאכר טורט, שלצורך בדיקתו נדרש מדגם של שלוש פרוסות‏), התברר, למרבה ההקלה, שלכל הפרוסות אותו הטעם.

קהל הציונים הדגולים שהטריחו עצמם לאולם האירועים בהר הרצל, שמחלונותיו נשקף נוף מרהיב של שכונת עין כרם, מנה כמה עשרות נשים וגברים בודדים, אלה ואלה ברובם בגיל העמידה, לא מעטים מביניהם עובדי הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית או מרכז הרצל. עוגות וואלסים של שטראוס זה נחמד מאוד, אבל הרי לא באנו ליהנות, וכך, לאחר שחולקנו לקבוצות, יצאנו לסיור שלכבודו התכנסנו ושתואר במודעות כסיור בקבריהן של נשים ציוניות דגולות.

בחלקה של קבוצתי נפלה מדריכה בשם צילה, אשה לא צעירה ששערה הקצר צבוע בכתום זוהר, התואם את צבע הלק של ציפורניה הארוכות והמחולקות באלכסון לשני גוונים של כתום. אותה צילה, אשה בעל נפש סוערת וטמפרמנט עז, כפי שנוטים לייחס לצבע השיער הנוכחי שלה, עתידה היתה להתגלות חיש קל כציונית דגולה בפני עצמה, לא פחות מאותן נשים בודדות הקבורות בהר הרצל, נערה תספרן על אצבעות שתי כפות ידיה.

בהר הרצל, המשמש ברובו כבית קברות צבאי, קבורים חיילים שנפלו במסגרת שירותם הצבאי ועל כן בטל בשישים מספרן של החיילות, ואילו בחלקת גדולי האומה רשאים להיקבר רק נשיאים, ראשי ממשלה ויושבי ראש הכנסת או נשותיהם החוקיות, ולכן האשה היחידה שאיננה רעייתו של מישהו מפורסם וקבורה שם היא גולדה מאיר, ואילו הבאה בתור שתזכה להיקבר שם לאחר 120 שנה תהיה כנראה דליה איציק תבדל”א ‏(אבל הזמן איננו דוחק ובואו לא נלחץ עליה‏).

“אבל איך אפשר בלי הרצל שלנו?” שאלה, רטורית, צילה, בעומדנו ליד קברו וקברי בני משפחתו, ופצחה בהרצאה על פועלו של האיש ועל המשפחה. מאותו רגע נתגלתה נטייתה לחלק את האופן שבו מתו האנשים שאודותיהם דיברה לשני סוגים - היו כאלה שסופם היה טרגדיה איומה ולעומתם אלה שמותם היה טרגדיה נוראה. אבל, כמובן, זה לא נכון לגבי הרצל שלנו.

הרצל, שנולד בבודפשט ועקר עם הוריו האמידים מאוד לווינה, לאחר שאחותו הגדולה מתה ‏(טרגדיה נוראה‏) מטיפוס, והוא הפך לבן יחיד, היה מושא ההערצה הבלתי מעורערת של אמו, שעודדה אותו להאמין שכל מה שירצה יוכל להשיג, וגם באותו זמן שכדאי לו לרצות את מה שהיא רוצה עבורו. ז’ולי ‏(ז’ולייטה‏), אשתו, בכלל לא התעניינה בציונות, והיתה “בת תפנוקים שהתעניינה רק במסיבות ובבגדים”, כך לפי צילה, שממש לא אוהבת אותה.

הרצל גם האמין בשוויון לנשים, וכבר ב–1902 דיבר על כך, וגם על חשיבות המשפחה. “לדבר זה קל, אבל האמת היא שהוא היה בעל גרוע וגם כתב שאיננו יכול להתאהב בנשים”, העירה מישהי מהקהל, ומאותו רגע נקשרה נפשה של צילה בנפשי בשנאה שהלכה והתעצמה בקרשנדו עד לסיומו של הסיור. “זה נכון שהוא לא היה הרבה בבית”, מחתה צילה, “אבל הוא היה עסוק מאוד. הוא היה חוזה המדינה וז’ולי לא הבינה בכלל את הצרכים שלו ובגלל זה גם אמא של הרצל לא סבלה אותה”.

ז’ולי, כך הסבירה, אינה קבורה בהר הרצל מאחר שמתה עוד בווינה ‏(לאחר הרצל, אמנם‏), וביקשה שישרפו את גופתה ושאחד מילדיה יפזר את אפרה במקום מסוים. אבל אז קרתה טרגדיה נוראה והוא, שנסע עם אפרה של אמו ברכבת, ירד ממנה והותיר את כד האפר בקרון ואין לדעת מה עלה בגורלו של האפר.

בכלל, חיי ילדיו של הרצל, שהתייתמו מהוריהם בגיל צעיר למדי, הסתיימו בטרגדיות איומות. אף אחד מהם לא זכה למות מוות טבעי. הם שלחו יד בנפשם, וכך עשה גם הנכד היחיד שנולד להרצל, והטרגדיה הנוראה היא שלחוזה המדינה אין בכלל צאצאים.

גם מותן של חנה סנש וחביבה רייק, שנשלחו לצנוח בארצות הכבושות על ידי הנאצים, היה, כמובן, טרגי מאוד, וכשהלכנו מקבריהן - שפרחים טריים מונחים עליהם תמיד, כמו על קברותיהם של הצנחנים הגברים - שמענו קבוצת תלמידות של בני עקיבא מזמרות שם “אלי, אלי”.

את חייה הקצרים של זהרה לביטוב אפשר לתמצת כרצף של טרגדיות נוראות. היא היתה הטייסת הראשונה בחיל האוויר, פעמיים נהרגו ארוסיה, השני טייס בעצמו, זמן קצר לפני שעתידים היו להינשא, ואילו היא עצמה מצאה את מותה בתאונת מטוס.

כאילו לא די במתים שבהר הרצל, עובדת צילה שלנו, שבדיעבד התברר שבכלל היא מועסקת על ידי משרד ההסברה, גם כמדריכה ביד ושם. המוות נאה לה, ולנוחותה ולנוחותם של אלו שרוצים לעבור מנרצחי השואה לנופלי התקומה נסלל שביל המקשר בין בית הקברות הצבאי ליד ושם. צילה, כך התברר, לא מעריכה ידע כללי אודות גולדה מאיר שאינו כתוב בחוברות ההדרכה שהיא מדקלמת מתוכן.

השאלות על דוד רמז, ציוני דגול בעצמו, נשוי ואב לילדים ומאהבה של אשת הברזל, שהיתה בעצמה פרודה מבעלה ואב שני ילדיה, שממנו מעולם לא התגרשה, הכעיסוה. וכל זה אף על פי שהעובדה שגולדה הצליחה לנהל קריירה מרהיבה, לגדל ילדים וגם לנהל פרשיית אהבים שנמשכה כמה שנים דווקא יכולה לצייר אותה כמודל פמיניסטי, כמי שהצליחה ללהטט בין כל התחומים הללו ובמקביל להשפיע באופן מכריע על עיצוב נעלי החיילות בצה”ל, הקרויות על שמה עד היום.

“אני לא יודעת מאיפה לך הרכילות הזאת”, התרעמה צילה והידקה את שפתיה הצבועות בבורדו. לא הועילו ניסיונותי לרכך את לבה ליד קברו של זאב ז’בוטינסקי, שאמנם לא היה אשה, אבל צילה אמרה ש”אותו אני הכי אוהבת מכולם. הוא היה אפילו יותר גאון מהרצל”. לפתע היא נראתה צעירה.

“הנכד שלו למד איתי בכיתה וקוראים לו גם זאב ז’בוטינסקי, כמו לסבא שלו, אבל אנחנו קראנו לו ז’בו”, שחתי לה, אבל היא כבר הפנתה לי עורף והחלה לצעוד במהירות ברוח הירושלמית הקרירה אל עבר מרכז הרצל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו