המונופוליסט — נסים דואק משיב לאלון עידן

בעולם המושלם, לאחר שאויבי האמת מוגרו, מדבר העיתונאי ישירות אל "תודעת האזרח", בלי פילטרים ובלי הפרעות. בלי סקרים ובלי תגובות. האמת העיתונאית היא האמת היחידה. כל השאר יחוסל

נסים דואק
נסים דואק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתוך הסרט "העיתון"
מתוך הסרט "העיתון". האם האמת היחידה היא זו שכתובה בעיתוןצילום: TWENTIETH CENTURY FOX
נסים דואק
נסים דואק

אלון עידן מתוסכל. אולי אפילו כועס. עבודת התקשורת הפכה מסובכת. קשה להגיע לחקר האמת. וגם כשמגיעים, לאיש לא אכפת. עידן מזהה את האשמים. הוא מוקיע אותם ברבים. הטור שלו מלמד משהו עקרוני מאוד על הכותב עצמו. אתמודד איתו שלב שלב. בדרכו.

"יועצים, יחצנים, לוביסטים, עורכי דין, סוקרים, מקורבים. הגיע הזמן שכל אלה שמשחקים בתודעת האזרח יסתובבו עם אות קין"

רשימת בעלי המקצוע שבוחר עידן כמי "שמשחקים בתודעת האזרח" היא חדשנית, אפילו מרתקת. החידוש הוא לא מי שנמצאים בה — הרטינות נגד עורכי הדין, שמוכנים להגן על פושעים, עתיקות כמו עולם המשפט עצמו — אלא מי שלא נמצאים ברשימה. למשל, סופרים. הרי תודעה לאומית היא במידה רבה תוצאה של נראטיבים היסטוריים (ידוע שהופעת המדינה המודרנית קשורה להופעת הדפוס והרומן ההיסטורי). גם קולנוענים אין בה. האם בסרטים ובטלוויזיה לא "משחקים בתודעת האזרח"? גם המדיה החברתית, והאפשרות שהעניקה לקהילות ואנשים לבטא את קולם באופן לא מתווך, ולא מסונן, נפקדת. כאילו המאמר נכתב בעידן ה–1.0.

אבל בעיקר אין ברשימה הזאת עיתונאים. וזה כבר חידוש ממש משמעותי. כל מחקר היסטורי קושר בין העיתונות לבין אותה "תודעה לאומית" חמקמקה. העיתונאי קובע — או קבע, לפחות — על מה נדבר ואיך נדבר. מה זה אם לא "משחק בתודעה"?

"האם אמת היא דבר שקיים כשלעצמו, או שזו רק הבניה, סיפור, נראטיב?"

אנחנו לא מדברים על בעיה פוליטית אלא פילוסופית, אפיסטמולוגית. הכותב הוא חלק מהמעטים שנלחמים במגפת הפוסט מודרניזם. על זה אנחנו מדברים כאן. בניגוד למעצבי התודעה הרעים שהזכרנו, העיתונאי הוא שליחה של האמת. לא פחות. הוא מי שמחפש אותה. תפקידו הוא "לקלף, לגרד, לפנות עם מריצה את כל חומרי הטעם והריח הרעילים שמוזרקים לאטמוספירה".

אבל על איזה עיתונאי אנחנו בעצם מדברים? על עיתונות שבאה לקדם אדם מסוים? על אתר אינטרנט שבא לקדם את אותו אדם? ואולי את אותם עיתונאים שקידמו ומקדמים אינטרס מסחרי זה או אחר? ועיתונאים שמחלים את פני טבלת הרייטינג, ומקדשים את המרכז הקיצוני? ואולי תחנת הרדיו הצבאית? הרי היא מקדמת (בצדק מבחינתה) את מקום משכנה; ואולי עיתונות שמייצגת זרם דתי מסוים? הרי חשוב לשמור על הקהילה. או על עיתונות שמייצגת השקפה פוליטית מאוד מסוימת? כי חשוב לחשוף את המנגנון הדמוני של המחנה השני, ששלט אי פעם במדינה, זה שיש לו קרן על הראש. ועוד ועוד.

הנה כי כן, בפני הקורא המבולבל נותרת רק אופציה אחת. "הארץ", כמובן. אבל בואו נודה, גם ב"הארץ" מיטשטשים לעתים קרובות הגבולות בין הדעה לבין הדיווח. גם ב"הארץ" אוכלוסיות שלמות מודרות מהשיח (כמה כתבים ועורכים ערבים, למשל, מועסקים ב"הארץ"). גם "הארץ" ("דה־מארקר") יכול באחת לשנות את תפיסת העולם שלו, ולהפוך את הגיבורים של פעם למי שיש להוליכם לכיכר העיר, עירומים, ערוותם חשופה לאין כל, עטויי זפת ונוצות, ואז לסקול אותם לקול צהלות ההמון.

אז רגע, אולי לא מדובר בעיתון "הארץ" כולו. אולי מדובר רק בעיתונאי אחד ויחיד שנאמן עדיין לאמת. רק הכותב עצמו. לבדו.

"הגיע הזמן להיפטר מאויבי האמת. הגיע הזמן לחשוף אותם, לנדות אותם, להגלות אותם. הגיע הזמן שהתרבות — שאחריה כבר יגיע החוק — תתייחס למעצבי האמת כאל אויבים"  

בעולם המושלם, לאחר שאויבי האמת מוגרו, מדבר העיתונאי ישירות אל "תודעת האזרח", בלי פילטרים ובלי הפרעות. בלי סקרים ובלי תגובות. האמת העיתונאית היא האמת היחידה. כל השאר יחוסל, תחילה "תרבותית", ואחר כך באמצעות החוק. הגירוד שתוקף אתכם למקרא הרעיון הזה הוא רק זמני. בעולם של האמת כבר לא תרגישו שום אי נוחות.

זו לא תפיסה אנכרוניסטית. זו תפיסה מסוכנת. זו תפיסה שבשם הקושי והבלבול של הרגע הזה, מעדיפה טוטליטריות ועיוורון. מעדיפה את נקודת המבט היחידה, שאין בלתה, שאין לאתגרה, שאין לערערה. לכן הטקסט כולו נותר ברמת הסיסמאות המעורפלות. "אות קין", "רתיעה", "שהתרבות תתייחס אליהם כאויבים". במילים האלו יש משהו הגיוני. אף אחד לא רוצה לגור בעולם פוסט מודרני. כולנו רוצים בהירות. אבל בואו ננסה לתרגם את הרעיון הזה לשדה המעשי. עולם שבו התקשורת היא הראי היחיד למציאות. האם בעולם כזה נהיה קרובים יותר לאמת האחת והיחידה, האמפירית? ברור שלא. הרי כבר נחשפנו למה שמתרחש במערכות העיתונאים. מוזר לקרוא טור כזה אחרי פרשות 2000 ו–4000, אחרי שאנחנו יודעים הכול על ועדות העורכים ועל שאר מנגנוני ההדחקה, ההדרה וההשתקה. האם מישהו שפוי יהיה מוכן להפקיד בידי התקשורת את תמונת העולם שלו כיום? גם חסידיה הגדולים ביותר של העיתונות הישנה כבר לא שם.

האמת היא שהטקסט של אלון עידן לא נכתב למרות מה שאנחנו יודעים על התקשורת, אלא בגללו. זהו טור של געגועים. געגועים לעולם שבו העיתונאי מחזיק את תמונת המציאות בכיס. געגועים לעולם שבו אנחנו לא יודעים על השיחות בין ראש הממשלה לעורך הראשי. געגועים למציאות מונוליתית וברורה. געגועים לסדר ויציבות, שמתחזים לגעגועים לאמת. געגועים למונופול על הבניית תמונת העולם, וגעגועים לעמדת כוח שהלכה ואיננה עוד.

________________

הכותב נטול אות קין (זמנית) ובעלי קבוצת התקשורת יוניק

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ