טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לזמן מוגבל - מינוי לאתר ב-33 ש"ח לחודש בלבד  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה רצו לסלק שני עיתונאים מקולנוע לב?

ניר גונטז' ויאנה פבזנר, הכותבת באתר מאקו, העזו לשאול שאלות בכנס פונדקאות שנערך בדיזנגוף סנטר, ועברו חוויה מטלטלת

288תגובות
קולנוע לב
דפנה ארד

צפייה בסרט ביום שישי בצהריים, בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר, היא חוויה תל־אביבית כמעט בסיסית ושגרתית. אבל את החוויה שעברתי עם יאנה פבזנר, הכותבת באתר מאקו, וקהל הצופים שהגיע לצפות בסרטו של הבמאי אנדרי זוויאגינצב, "אהבה חסרה" — לא אשכח במהרה.

זה קרה ביום שישי האחרון. יאנה ואני הגענו לסנטר ורכשנו זוג כרטיסים לסרט. בדרכנו לקופה וממנה, חלפנו על פני כמה שלטים שהזמינו את הציבור לתוך הפואיה של קולנוע לב ל"כנס הפונדקאות הגדול 2018".

תנו לצמד עיתונאים חצי שעה פנויה והזמנה לכנס שכזה, ואין ספק שהם ימצאו דרכם פנימה. וכך מצאנו את עצמנו מול דוכן עמוס בחומר קריאה בעברית ובאנגלית. אפשר לשער ששלוש הנשים שעמדו מאחורי הדוכן ראו בנו זוג ששוקל לעבור הליך פונדקאות. להפתעתנו, אף אחת מהנשים לא דיברה עברית, אלא רק אנגלית. ננסי בלוק, שאחר כך יתברר לנו שהיא אחות במקצועה, ו"הדוברת הארצית של תעשיית הפוריות" (מה שזה לא אומר) לקחה על עצמה לספר לנו מעט על הכנס בחיוך גדול. "אני מארצות הברית", אמרה והוסיפה ש"ישנן נשים אמריקאיות טובות שמוכנות לסייע לזוגות ישראלים להביא ילד לעולם", ושהן "עושות את זה מאהבה, כי אכפת להן".

"כי אכפת להן?" שאלנו יאנה ואני בהפתעה. "כן, אבל זה עולה 25 אלף דולר", היא השיבה. שאלנו אם מדובר בעצם ברחם להשכרה תמורת 100,000 שקל, והשאלה הזאת ושאלות נוספות ששאלנו, לא מצאו חן בעיניה של ננסי, והיא החלה לחזור שוב ושוב על המשפט: "אין לי מה להוסיף". שלוש הנשים הפנו לנו את גבן, והפסיקו לתקשר איתנו. גבר ישראלי דובר עברית שנשא את תגית השם "ארז ברון", ובהמשך התגלה כ"מנהל המחלקה הישראלית של מרפאת ORM", הגיע במהירות אל הדוכן. הוא הספיק לשמוע כמה מהשאלות שלנו, וכינה אותן "פרובוקציה". בשלב הזה הוזמנה אבטחה כדי להגן על הנשים מאמריקה מפני השאלות. מאבטחת אחת, נחושה מאוד, ביקשה מאיתנו לעזוב וכינתה את ההתכנסות "כנס סגור". דחינו בתוקף את ההגדרה "כנס סגור", מאחר שהציבור הוזמן לכנס והדלת אל הפואיה היתה פתוחה לרווחה לכולם, וגם משום שכשנכנסנו ונראינו כזוג המתעניין בהליך, זכינו לחיוכים וקבלת פנים נעימה.

סרטון מהומה בקולנוע לב - דלג

בעוד המאבטחת עושה הכל כדי שלא נצלם במקום, ובמקביל לשיגור sos שהפיצה לתוך מכשיר הקשר שלה: "שני מאבטחים במיידי לכנס", נפתחה דלת אולם סמוך ומתוכה זרמו החוצה עשרות זוגות ישראלים שהתעניינו ברחם האמריקאי. זה המקום להגיד שאין בדברים משום הבעת עמדה נחרצת על הליך הפונדקאות, אבל כיוון שהוא תהליך לא טבעי הוא מעורר שאלות, בעיקר סביב המניע של האם הפונדקאית, תהיה זו אמריקאית, הודית, ישראלית או גיאורגית, להיכנס למחויבות הזאת, ולשאת ברחמה במשך תשעה חודשים תינוק שממנו תצטרך להיפרד באחת, תמורת תשלום.

אחרונה כמעט לצאת מהאולם שבו התקיים הכנס, היתה השחקנית אסתי זקהיים, שהנחתה אותו. שאלנו אותה אם מדובר בעניין מקצועי מצדה, כלומר כלכלי, או אידיאולוגי, והיא ענתה שגם וגם. לשאלות נוספות היא סירבה להשיב ואמרה: "יש לי 39 חום. אני חייבת להגיע הביתה", תוך שהיא מנסה למנוע מאיתנו לצלם אותה במקום. במקביל, אחת המאבטחות אחזה בידי וניסתה למשוך אותי החוצה. ניערתי את ידה מעלי באמצעות הברושור שאספתי קודם לכן. הבטנו בשעון, שעת הקרנת הסרט שלשמו הגענו התקרבה ועזבנו את הכנס, לא לפני שאחד המארגנים השווה את תהליך הפונדקאות להשכרת רכב. ראיתי עשן יוצא מהאוזניים של יאנה.

דקה לפני הקרנת הסרט הגענו לאולם. חוויית כנס הפונדקאות היתה מאחורינו. לא דיברנו על זה, אבל אני מניח שכל אחד מאיתנו חשב לעצמו מה הוא הולך לעשות עם זה — לחקור לעומק את המניעים של מפיקי הכנס, להעלות ידיעה קטנה אודותיו, או להניח לסיפור. שנינו, יש לומר, הופתענו מאוד מהמאמצים שעשו היוזמים להרחיק אותנו ולמנוע מאיתנו לשאול שאלות.

והנה, בעודנו יושבים במקומותינו ומצפים לתחילת הסרט, ניגשו אלינו שני מאבטחים וביקשו מאיתנו לצאת מההקרנה. "אנחנו לא רוצים שתהיו לקוחות שלנו", הם אמרו. אמרנו שרכשנו כרטיסים ושאין קשר בין הדברים. השניים הלכו, האורות כבו והקרנת הסרט החלה. חשבנו שהכל בא על מקומו בשלום, אבל טעינו. לא חלפה אלא דקה, האורות נדלקו שוב וההקרנה הופסקה. שני המאבטחים נעמדו בכניסה לאולם והודיעו לקהל כולו שההקרנה תבוטל אם יאנה ואני לא נצא מהאולם. "אנחנו לא רוצים אותם כלקוחות שלנו", הם אמרו, הפעם מול הקהל ההמום כולו. הם הבטיחו לקהל פיצוי בשל הביטול.

יאנה ואני הסברנו לקהל את הסיטואציה והצענו לקיים הצבעה, ושהם יחליטו אם נעזוב את המקום. הצבעה אמנם לא התקיימה, אבל מלבד גבר אחד וזוג שיצא לאחר כמה דקות, הקהל ממש לא רצה שנעזוב וביקש לשמוע עוד. וכך, תוך כדי דיבורים על חופש העיתונות והליך הפונדקאות, הוזמן למקום שוטר במדים ודרש מיאנה וממני תעודות. הגשנו לו אותן והמשכנו לשבת. הגיבוי מהקהל, שכל זה נכפה עליו, לא היה מובן מאליו עבורנו. היה בזה משהו מרגש ומעורר תקווה. נערה בת 19 ביקשה להבין מה פסול, אם בכלל, בהליך הפונדקאות, ואשה מבוגרת סיפרה על קרוב משפחתה שהביא כך ילדים לעולם.

מאחר שהמשטרה נכנסה לעניין, התקשרתי, כמקובל במקרה של מפגש בין שוטר לעיתונאי על רקע העבודה העיתונאית, לדוברת המשטרה ועידכנתי אותה בסיטואציה הסוריאליסטית שנקלענו אליה. בינתיים החלו המאבטחים לטעון כאילו "היתה אלימות" בכנס הפונדקאות. מאחר שאלימות לא היתה, אלא מצד המאבטחת שניסתה למשוך אותי בכוח החוצה מהכנס כשאני מנער את ידה מעלי, נשארנו לשבת. סגן מפקד תחנת לב תל אביב, שהבין את הסיטואציה, החליט שאין קשר בין הדברים. אם המפיקים רוצים, קבע, הם יכולים להגיש תלונה במשטרה, אך הם אינם רשאים למנוע מיאנה וממני, ומיתר הקהל, לצפות בסרט. אחראי האבטחה הוסיף לעמוד בסירובו להקרין את הסרט עוד שעה ארוכה, ורק שעה ועשר דקות לאחר המועד הקבוע, החלה ההקרנה, כשיאנה ואני באולם, כמובן.

כשנכנסנו לאולם זיהינו בקהל את העיתונאי והסופר יגאל סרנה. זה פרט חסר חשיבות לכאורה, אלא שעיתונאי הוא עיתונאי, וסרנה החל לצלם את ההתרחשות באולם כמעט מתחילתה, והעלה מיד לעמוד פייסבוק שלו. בערב, לאחר שצפתה בסרטון שהעלה סרנה, התקשרה אלי כתבת השידור הציבורי, יפעת גליק, ושאלה אם זה באמת קרה. כמובן, השבתי לה, והיא סיפרה לי על מסכת איומים מרומזים שהגיעו אליה כשעבדה על סיפור בנוגע לעיריית יקנעם. "הם רמזו לי שהם יודעים שכמה מבני משפחתי גרים ביישוב. בכיר בעירייה אף התקשר לאחד מהם, במהלך העבודה שלי על הכתבה".

לכאורה, אין קשר בין הדברים, ברם, בתקופה האחרונה עובר משהו רע מאוד על העיתונאים בישראל. עם או בלי קשר לאמירות הקשות היוצאות מבית ראש הממשלה, נכנסו כמה מאיתנו לרשימות מעקב, כפי שפורסם, של בעלי הון באמצעות משרדי חקירות. בשנה שעברה הוכה קשות כתב ערוץ 2 גלעד שלמור על ידי המון זועם. דמויות פוליטיות לא מהססות לאיים על עיתונאים, בגלוי או מאחורי מסך עשן. האיומים הם לעתים מפורשים מאוד, ולעתים מרומזים מאוד.

כעיתונאים איננו חסינים מפני ביקורת, וטוב שכזו מופנית כלפינו. ברם, בצבר האירועים האחרון, לא מדובר בביקורת לגיטימית, אלא באיומים, נקמות, וניסיונות לחבל במהלך העבודה שלנו. הגיעה השעה, אולי להתערבות משמעותית של ארגוני העיתונאים ומועצת העיתונות.

מקולנוע לב נמסר: "האירוע שהתקיים ביום שישי היה אירוע פרטי בשטח בית הקולנוע לב ת"א. נוכחים באירוע התלוננו בפני אחראי המשמרת של הקולנוע על הטרדה מצד שני אנשים, אשר התפרצו לאירוע והתנהלו באופן פוגעני ומעליב כלפי הנוכחים. לאחר שנתבקשו לעזוב וסירבו ואף הפעילו אלימות פיזית כלפי אחת העובדות, הוזעקה המשטרה למקום. בהמשך הוגשה תלונה למשטרת תל אביב, במסגרתה הועבר כל המידע הרלוונטי על האירוע".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות