בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אני בית קברות מהלך"

על הקו עם הדס

137תגובות
אחות בחדר לידה
רמי שלוש

שלום להדס (בשנות ה–40 לחייה, שם בדוי) הנושאת ברחמה עוברית מתה זה שבוע לאחר שהרופאים לא מצאו לנכון ליילד אותה באופן מיידי, משום ש"אין בכך דחיפות רפואית, ואין תורים לניתוח הקיסרי הנדרש". זה ניר גונטז' מ"הארץ", מה שלומך?

בסדר, אם ניתן לומר.

מבחינה פורמלית, באיזה שבוע את כעת?

22 ויום.

איך התגלה שהעובר מת?

היו לי כאבים והלכתי, זה היה ביום שישי בצהריים. התחילו לי כאבים כמו שנתפס השריר. אי נוחות ברחם. והלכתי לבית חולים. המתנתי שש שעות. נכנסתי לרופא והיה דופק. ואז הוא ראה מיעוט מי שפיר. לא ידעתי מה המשמעות של מיעוט מי שפיר. שלח אותי לבית עם הדרכה לעבור ל"סיכון גבוה" בבית החולים ואיזה בדיקות לעבור: אקו לב עוברי ועוד מלא דברים. נכנסתי לפייסבוק לקבוצות תמיכה של נשים ואז כתבתי משהו על מיעוט מי שפיר. אמרו לי לנוח הרבה, לשתות הרבה מים, וכל אחת נתנה את העצה שלה. התחלתי לשתות הרבה מים. לשתות, לשתות, לשתות. ב–30 באפריל הגעתי לאולטרסאונד שגרתי. ואז כעבור רבע שעה הטכנאית לא רצתה לתת לי את הבשורה. ניסתה בכל דרך. שאלתי "מה קרה?" והיא אמרה "אני לא רואה דופק. אני מצטערת. אני הולכת לקרוא לרופא שיאשר את זה". קראה לרופא, גם הוא לא ראה דופק, וגם לא ראה מי שפיר. הוא אמר ש"העובר לא בין החיים לא מהיום". כנראה כבר מיום שישי. עד 8 במאי אני אמורה להיות עם עובר שלא בין החיים. זה לסחוב בית קברות איתי. אני בית קברות מהלך.

מה הרופא הסביר?

הוא שלח אותי לבית חולים.

ושם?

עברתי בדיקות דם. עוד פעם הכניסו אותי לאולטרסאונד. קראו למנהל המחלקה ושאלו "מה עושים איתה". ואז הוא אמר" "כדורים". אמרתי לו לא. הסברתי שאני אחרי שלושה ניתוחים קיסריים. אסור לי לידה טבעית. זה עובר גדול, בכל זאת. ייקרע לי הרחם. אסור שייצא ממני ככה התינוק. ואז הוא אמר "טוב שאת אומרת". אמר שניתוח קיסרי. הוא בדק את הלוז וראה שאין תורים לזמן הקרוב. שאלתי "ואם זה היה חירום? אם היה לי דימום? אשה שיולדת אתה לא אומר לה שאין תורים. אתה פשוט מכניס אותה". הוא אמר "נכון, אבל אצלך זה לא נקרא ניתוח חירום. את יכולה לסחוב את 'זה' אפילו חודש".

הוא באמת אמר לך את המשפט הזה?

ממש ככה. ממש ככה. אחר כך בדקתי וככה זה. יש נשים שאצלם זה אפילו חודש.

אני, כגבר, רחוק מאוד מלהבין את החוויה של הריון ושל לידה, ובטח של לידה שקטה של עובר מת. אבל אני בעיקר לא יכול לדמיין מה זה להסתובב עם עובר מת בתוך הגוף למשך שבוע. זה בלתי נתפס. כמי שאינו רופא, אני מקבל לצורך העניין, שסיכון בריאותי אין בזה, נגיד. אבל נראה שהם לא מבינים מה הם עושים לך מבחינה מנטלית־נפשית.

נפשית זה גומר עלי. אני אבלה. אני אבלה לכל דבר. אני נמצאת באבל על תינוקת שלא הכרתי אמנם, אבל התחברתי אליה. ציפיתי והיו כבר חלומות. זה קשה. אני נשברת כשאני לבד בבית.

מה זה בעצם להסתובב עם תינוקת מתה בבטן, בתוך הגוף?

אני הריונית עם עוברית שלא בין החיים. אני נראית הריונית. אנשים שאני מכירה ויודעים שאני בהריון אומרים לי "וואו. איזה יופי. איך הבטן גדלה לך. מתי את אמורה ללדת?" ואז הכל מתפרץ אצלי. אני לא יכולה להחזיק את הדמעות. אפשר לשחק אותה, אבל ברגע ששואלים אותי — זהו. אני נקרעת לרסיסים. מולם, ואז הם לא מבינים, ואני מספרת להם מה קרה. וכולם נדהמים מזה שהעוברית בבטן. כולם. כל מי ששמע.

וכשאת לבד, רק את והעוברית המתה?

אני שואלת למה זה קורה. תמיד חוזר לי היום הזה ב–30.4. היום הזה של הדופק. המילים מהדהדות כל הזמן, ואז אני מתחילה לבכות. לבד. התמונה הזאת חוזרת לי. בלילות אני מתעוררת מסיוטים של סדין מלא דם וגופה של תינוקת על המיטה. אני מפחדת שאלד בבית. זה נכנס לשינה.

זו פעם ראשונה שאני בוכה בזמן ראיון.

זו חוויה מאוד קשה. איך שולחים ככה? אסור שנשים אחרות יחוו את החוויה הזאת.

אם היית עומדת מול רופאה אשה, שחוותה הריון ולידה, זה היה אחרת?

זה היה אחרת! אתה לא תאמין, הטכנאית אולטרסאונד בכתה יחד איתי.

ברור.

הרופאים — היו שלושה — היו כל כך קרים. אפילו לא התרגשו מהעניין. חשבתי שזה מהאולטרסאונד יגיד "אני מצטער". חיכיתי לנחמה, וכלום. דיברו טכני ביניהם "כנס מפה, תעשה מפה".

זו התעללות נפשית מה שהם עושים לך.

שאלתי שוב "יש דופק?" הם אמרו "לא, אין דופק". ציפיתי לנס. הם היו שלושה גברים. דיברו הכי קר. דיברתי עם נשים שעברו את זה. זה ככה.

אני עוד לא מאמין ששלחו אותך הביתה עם עוברית מתה בתוך הגוף שלך.

כן. שלחו אותי וההדרכה היא שאם יהיו לי חום או דימומים, או מצב חריג — לבוא לבית חולים בלי הפניה. הגוף רוצה לפלוט אותה החוצה. הגוף שלי יודע שמשהו לא בסדר. אף אחד לא מבטיח שזה לא יקרה לי היום. עוד שעה־שעתיים.

הספקת לדמיין את החיים שיכלו להיות לתינוקת?

הרבה חלומות. חלמתי שאני מלבישה אותה ואת הבת שלי בוורוד, ועושה להן קוקיות. הכל התנפץ.

נקרע לי הלב. ממש.

תודה. אני עושה את זה כדי שנשים אחרות לא יעברו את מה שאני עוברת. זה גיהנום.

הם הציעו לך טיפול נפשי?

הם זרקו אותי. אף אחד לא שאל אותי כלום. אפילו לא עם מי אני הולכת הביתה, מי תומך בי ומי עוזר לי.

מי איתך בזה?

משפחה. אבל כמה שאני חזקה ועם משפחה — אני נקרעת. תאר לך נשים בהריון ראשון ובלי תמיכה. גם נשים שעברו את זה לפני שנתיים מדברות איתי על זה ובוכות.

זה סיוט שלא ניתן להעלות על הדעת. אני מצטער ומקווה ששום אשה לא תחווה את זה ככה.

הלוואי. אם לא הצלחתי בהריון הזה שלי. אולי העוברית שלי באה לתקן משהו בשביל נשים אחרות.

תודה שדיברת איתי.

תודה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו