חיילי מילואים נפגעי טראומת צוק איתן נותרו לבד

רק כשחזרו הביתה בתום צוק איתן הבינו חיילי המילואים של הפלוגה המסייעת 
שהם סובלים מבעיות נפשיות בעקבות הלחימה. אולם כשפנו לצבא בבקשת עזרה נענו בשלילה

נעמי דרום
טל לאור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נעמי דרום
טל לאור

ברכת ברוכים הבאים לעזה של הפלוגה המסייעת היתה טיל אר.פי.ג'י. הפלוגה נכנסה לעזה ברגל, לאחר מתקפה של חיל האוויר. ברגע שחצו את הגדר, הטיל פגע במרחק מטרים ספורים מהם. "זה היה ההלם הראשוני", אומר עמי (כל שמות החיילים בכתבה בדויים), מפקד בפלוגה, "זה הכניס את כולם למצב של 'יורים עלינו', כשאנחנו היינו בטוחים שלא נשאר שם חתול".

הזמן – אמצע יולי 2014, מבצע צוק איתן. פלוגה מסייעת לגדוד חי"ר מגויסת למילואים. הם נכנסים לעזה, יוצאים ומבלים כשלושה שבועות בשטחי הכינוס הסמוכים לגבול. 29 יום שמשפיעים על חלקם עד היום. כשניסו לבקש מהצבא עזרה על מנת לטפל בבעיות נפשיות שהתעוררו בעקבות המבצע, נענו בשלילה. מאז מבצע צוק איתן משקיע צה"ל מאמץ רב – ומיוחצן – באיתור חיילים שנפגעו נפשית במבצע, ובעזרה להם, ואף משקיע בכך משאבים לא מבוטלים. אולם סיפורה של הפלוגה המסייעת מראה, כי גם כשחיילים פונים מיוזמתם לצבא בבקשת עזרה – הם לא תמיד זוכים לה.

חיילים מקבלים חבילות בעוטף עזהבזמן צוק איתן. למצולמים אין קשר לכתבהצילום: עופר וקנין

לאחר יריית הפתיחה הדרמטית, המילואימניקים בילו בעזה עוד חמישה ימים. הם חיפשו מנהרות וגם התקדמו מבית לבית, כובשים אותו באש ונכנסים פנימה. "רוב התושבים כבר ברחו, אבל באחד הבתים העפנו טיל פנימה ושמענו בכי של תינוק", מספר עמי. "זה שוק טוטאלי, בעיקר לאבות שבינינו. עצרנו את האש, כרזנו להם שייצאו. פחדנו שהבית ממולכד. בחרנו כמה חבר'ה שייכנסו, כאלה שאפשר לסמוך עליהם, שייכנסו בעדינות, ולא יירו, אלא אם הם נתקלים במחבל. הם ציפו למצוא גופה של ילד, או של אחד ההורים, אבל הם הספיקו לברוח".

לאחר שתופסים את הבית נחים בו. נחים, לא ישנים. "40–50 חבר'ה בקומה אחת. אין מים זורמים, אין שירותים. סירחון נורא של זיעה וצואה. ואתה לא ישן שבוע מהלחץ. בכל מקום יש ריח של מוות", מספר עמי, "עם זאת, יש המון התרגשות. לא מפסיקים לצחוק. לא מרגישים פחד. אנשים תיפקדו באופן מדהים".

עמי הוא אחד החיילים הוותיקים בפלוגה. הוא עושה בה מילואים כבר יותר מ-20 שנה. "בסדיר הייתי בשנים היפות של מלחמת לבנון, אבל זה בכלל לא אותו דבר", הוא אומר. כשיצאו מעזה, המילואימניקים נשארו בשטחי הכינוס על הגבול, מוכנים בכל רגע להיכנס חזרה פנימה. שלושה מילואימניקים, הוא מספר, הודיעו שהם לא נכנסים לעזה שוב. "הם ידעו שהמשמעות היא שהם עפים מהפלוגה. התחלתי להבין שיש אנשים שעבר עליהם משהו".

בשטחי הכינוס החל מה שעמי מכנה "קרנבל": ישיבה ביער תחת צִליות, אזרחים שמגיעים עם אוכל, קיבוצניקים שמפנקים. "הבעיה היא שהמעברים מזעזעים אותך לגמרי. בכל פעם הודיעו לנו שאנחנו נכנסים ואתה נדרך כמו קפיץ, עולה לאוטובוס, ואז מודיעים לך שלא נכנסים. אתה בא מכל הזוהמה ופתאום הקיבוצים מארחים אותך. זה היה מטורף". כמה ימים אחרי שיצאו מעזה, נפל פצמ"ר עשרות מטרים מהם והרג ארבעה חיילים מפלוגה אחרת. הפלוגה של עמי היתה זו שפינתה את הגופות והפצועים. "זה היה בית מטבחיים. מאווירת הפאן שהיתה שם, חוגגים ושרים, פתאום בום. חיילים מרוטשים, צורחים. בערב קיבלנו הוראה לחפש בשטח זרוע, כי צריך לקבור אותה. ואנחנו מסתובבים עם פנסים ומחפשים. פסיכי לגמרי".

אולם הקשיים האמיתיים החלו כשהמילואים נגמרו. לאחר שיחת סיכום קצרה של המ"פ, הם חזרו הביתה. "נתנו לנו מספר טלפון של מרכז להתערבות דחופה בצריפין. חשבנו שאולי חייל אחד או שניים יצטרכו". דעתו השתנתה כשחזר הביתה. "זה כאילו שהמילואים התנהלו בקצב של 400 קמ"ש, ואז אתה חוזר לחיים של 40 קמ"ש. אולי קל יותר לסדירניקים, שממשיכים להיות בצבא גם אחרי המלחמה. אני חזרתי לעבודה ולחמישה ילדים".

עמי עובד במכירות. אחרי צוק איתן, במקום להגיע לפגישות, היה נוסע כמה מאות מטרים ועוצר. "ביליתי ימים שלמים באוטו עם המחשב והרדיו. אחד החבר'ה בפלוגה נכנס לעזה עם מצלמת ראש וצילם שש שעות של חומר. במשך שבועות ישבתי באוטו וראיתי את החומר המצולם שוב ושוב". בעודו משחזר את הלחימה, חווה עמי תחושה של "היי". "זו היתה התעלות כבויה. היי שהוא בעצם דאון תמידי. ממש כמו גמילה. האנשים סביבי שמו לב שמשהו נדפק אצלי, אבל לא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד שלא היה איתי שם". עד היום הוא מעריך שהוא עובד בכ-30% מהתפוקה הרגילה שלו. הוא החל להימנע משהות בחדרים צפופים, כי הם הזכירו לו את הסירחון והצפיפות של הבתים הכבושים בעזה.

בינתיים הקשרים היחידים שהתחזקו היו בין החיילים בפלוגה. "יש חבורה של עשרה אנשים שנמצאים בקשרים צמודים גם ככה, מעבר לזה, החלו קשרים קרובים יותר בקבוצות ווטסאפ מחלקתיות". החבר'ה נפגשו שוב ושוב, והסיפורים החלו לצוף. עמי הבין שהוא אינו היחיד שמתקשה לחזור לחיים הרגילים.

רועי, חייל בפלוגה, הוא עצמאי שמרבה לעבוד עם אנשים. במהלך המילואים הרגיש כמו בסרט מלחמה. "את משלימה עם העובדה שאת שם, בעזה. מדי פעם יש רגעים שהמוח מנסה לחזור למציאות, רואים אורות של הקיבוצים ליד ומרגישים כל כך רחוקים מהם. אבל השגרה שם מאוד סוחפת, אדרנלין מטורף. משלימים עם זה שחם, מסריח, מבאס, לא ישנים. זו נהיית השגרה שלך. רק כשחזרתי הביתה זה נפל עלי".

במה זה התבטא?

"כולם שואלים אותך מה היה, מה עשית, אבל לא יכולתי לדבר עם אנשים, בטח לא עם מי שלא היה בלחימה. לא היתה לי טיפת סבלנות. כל עוד הייתי עם אנשים זה בסדר, אבל כשחזרתי למשרד והתיישבתי ליד המחשב – לא הצלחתי לעבוד. בהתחלה אמרתי לעצמי, 'לגיטימי שבמשך כמה ימים לא תהיה מרוכז'. אבל מצאתי את עצמי בוהה במחשב במשך שעות. עד עכשיו אני סוחב חובות מהתקופה ההיא. וגם חשתי עצבנות גדולה. בן אדם לא צריך לראות גופות, דם וחלקי גוף. זה נחמד בסרטים, אבל בחיים זה דופק את הראש".

"כל שטות מקפיצה אותך", מספר אלי, חייל אחר ביחידה, "פתאום אתה שומע שיר ששמעת שם עם החבר'ה. או שיש בחוץ שריקה או רעש פתאומי. ישר האדרנלין זורם, הלב דופק, אתה מחפש מאיפה תוקפים אותך. חזרנו ביום שני הביתה. ביום חמישי חזרתי לעבודה, כי ידעתי שאם ארקב בבית, המצב יילך ויחמיר. אבל לא הצלחתי לחזור לתפקוד מלא".

"אנחנו חבורה מגובשת", מוסיף רועי, "אחרי שבוע נפגשנו, החבר'ה הקבועים, וגיליתי שכולם באותה משבצת כמוני. כולם עצבניים, חסרי סבלנות ולא מצליחים להתרכז. אנשים עם ילדים ומשפחות לא הצליחו לתפקד. התחלנו להבין שאנחנו צריכים קב"ן ותהינו למה לא היתה לנו שיחת סיכום כמו שצריך".

"ביקשתי מהסמלים של המחלקות לבדוק אם גם אצלם יש חבר'ה שסובלים", אומר עמי. "חזרו אלי עם 15 חבר'ה שנמצאים בבעיה, מתוך 100 מילואימניקים בפלוגה. ואלה רק מי שהסכימו לספר". עמי התקשר למספר הטלפון שסיפק להם הצבא עם שחרורם מהמילואים. "שם אמרו לי שאני צריך לשלוח פקס. ניתקתי את הטלפון וזהו. בדיעבד היו עוד ארבעה־חמישה חבר'ה שהתקשרו, אבל כשאמרו להם שצריך לעשות עוד צעד, ועוד לכתוב שחור על גבי לבן שאתה פסיכי – אף אחד מהם לא המשיך בטיפול.

"הבנו שצריך לסגור את האירוע כמו שצריך, לעשות שיחה אמיתית. החלטנו לרכז את כל הפלוגה, בליווי של קב"נים, ולעשות סגירה. חשבנו שהכי נכון לעשות את זה כיום מילואים, כדי לחייב את כולם להגיע". עמי והמ"פ פנו בבקשת עזרה לקב"נית החטיבתית, והיא חשבה שזה רעיון טוב. "היינו בטוחים שזה יהיה פשוט. הצבא הוציא מיליארדים על המבצע. 30 יום היינו שם. מה זה עוד יום מילואים אחד?"

הקב"נית דיברה עם המג"ד והוא העביר את הבקשה הלאה, למח"ט ביסל"ח, אל"מ מרדכי כהנא. כהנא סירב לאשר את הבקשה. עמי פנה לקצין מילואים ראשי, תת אלוף הושע פרידמן, וביקש ממנו לשכנע את כהנא. פרידמן פנה לכהנא, וזה עמד בסירובו. "הוא לא הבין מה הפלוגה עברה, לא דיבר איתנו מילה. אין לו מושג מה עשינו", אומר עמי על כהנא, "הוא הציע שהקצינים ייפגשו עם הקב"נית וימשיכו את הטיפול בחיילים שלהם. חטפתי חום. חיילים לא יבואו מרצונם להגיד שקשה להם. רק אנשים עם רמת אינטימיות מאוד גדולה יסכימו להיפגש כך". סירובו של כהנא סתם את הגולל על היוזמה ליום מילואים נוסף.

בזכות קשרים בצבא הצליחו עמי וחבריו לארגן שיחה עם קב"נים ביום שישי בצהריים, באירוע לא רשמי, שאליו הזמינו את חיילי הפלוגה. "היה מעולה, אבל הגיעו רק 25 איש, רובם מהמעגל הפנימי. אני יודע על בחור אחד לפחות שהיה במצב קשה ולא הגיע. קשה לצאת מהארון באופן רשמי".

"המפגש היה יוזמה שלנו, לגמרי. אם לא היינו יכולים לארגן את זה עם קב"נים היינו מארגנים מפגש באופן פרטי", אומר אלי. "זה כן עזר, כי כולם פתחו הכל. כל אחד ונקודת המבט שלו, במקום שבו אתה מרגיש בטוח לפתוח את זה. בבית היחיד שדיברתי איתו היה אבא שלי".

כמה שבועות לאחר מכן קיבלו חיילי הפלוגה זימון ליום אבחון שנועד לאתר חיילים במצוקה במסגרת פרויקט "שומר איתן". חלק מהחיילים הגיעו ומילאו שאלונים מפורטים. אך כשפנו לעמי מצה"ל לפני כחודש להמשך טיפול, הוא כבר לא היה מעוניין. "די, כמה אפשר לטחון?" הוא אומר. "למה הם לא הכו בברזל בעודו חם, כשאנחנו רצינו?" שואל אלי.

הפלוגה המסייעת אינה היחידה שנתקלה בקושי לחזור לחיים. מער"ן מדווחים כי במהלך המבצע קיבלו כ-580 פניות של חיילים, ומאז הם מקבלים כ-250 פניות בחודש הקשורות למבצע צוק איתן. "אנחנו מזהים מגמת עלייה בתכנים הנוגעים לחרדה ולטראומה בשיחות המתקבלות בקו לאחר המבצע", אומרת ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית של ער"ן. "פניות רבות הנוגעות למצוקה רגשית של חיילים מתקבלות לא מהחייל עצמו, אלא מבני משפחה או אנשים קרובים אליו". דניאלס מעריכה כי מתחילת המבצע התקבלו בער"ן קרוב ל-1,450 פניות של חיילים לקבלת עזרה נפשית.

השבוע פירסם אתר וואלה, כי ועדת מומחים מיוחדת לתגובות קרב, במחלקה לבריאות הנפש בחיל הרפואה, מצאה כי מאות לוחמים אובחנו כסובלים מפוסט טראומה בעקבות צוק איתן. חברי הוועדה, כך נאמר בכתבה, הופתעו מהמספר הגבוה של נפגעי פוסט טראומה.

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "מדובר בפלוגת מילואים אשר פנתה באופן קולקטיבי לאישור ימי מילואים לטובת שיח בנוגע ללחימה במבצע צוק איתן. לאחר שבחן המח"ט את בקשתם, החליט שלא לאשר ימי מילואים לטובת המפגש המדובר. עם זאת, המח"ט הבהיר, כי כל חייל שיפנה בבקשה פרטנית למפקדיו יופנה לגורמי ברה"ן, כנהוג בצה"ל. אך עד כה לא הוגשה אף בקשה פרטנית לקבלת סיוע".

כתבות מומלצות

"מערבולת"

למרות שהסוף ברור מראש, הסרט הזה הוא כמו פטיש על הראש

לואיס המילטון

מרצדס ייצרה מכונית ש"קופצת כמו קנגורו". גם המילטון סובל

מדפי ממתקים בסופר

כיף כף מטורקיה ופתי בר מפולין: החברות שמוכרות כחול לבן מחו"ל

אלי מזרחי, קפה מזרחי. העסק נפתח בשיא תקופת הפיגועים בעיר

אלי מזרחי, האיש ששינה את שוק מחנה יהודה, מת בגיל 71

מתוך תחקיר CNN. האמת מגיעה לאבו עאקלה

אני מאוד רוצה לדעת אם המדינה שלי רצחה עיתונאית. אתם לא?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"