ושוב אותם מראות קשים מנשוא: גלי הריסות, שרידי יתדות ברזל מזדקרים מהאדמה, גדרות מעוכות, דירים הרוסים ופחונים חרבים; שרידי רכוש, כבשים משוטטות בחיפוש אחר פיסת צל, לשווא, תרנגולים נוברים בין ההריסות, רועי צאן חסרי ישע ואובדי עצות, כלבי רועים אומללים וילדים זבי חוטם שמצטנפים בחיק סבתם בשמש הקופחת. והיה העקוב למישור. עוד קהילת רועים פלסטינית היתה למרמס. לא הראשונה, גם לא האחרונה, בחבל הארץ המוכה הזה, בקעת הירדן, שישראל שמה לעצמה למטרה לטהרו בשיטתיות מיושביו הפלסטינים, הרחק מעין כל.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ