הקור והאזיקים לא הצליחו לשבור את רוחה של פלסטינית בת 14 שריצתה כחודשיים מאסר

מלאכ אל־חטיב, שהורשעה ביידוי אבנים והחזקת סכין, שבה לביתה. לדבריה, הניתוק מהמשפחה היה הכי קשה והיא לא בכתה ולא פעם אחת. "מקומי הוא בבית, בבית הספר, לא בכלא", אמרה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים44

האם יידית אבנים לכביש? "לא נכון"; האם היית רעולת פנים? "שקר"; האם זרקת סכין לרצפה? "שקר". ואחר כך: "אולי הם חשבו שהעט שלי הוא סכין, והמחברת שלי היא אבן". האם ניסית לברוח מהשוטרים? "אני לא פחדתי ולא ברחתי".

מלאכ אל־חטיב, האסירה בת ה-14 שעליה כתבנו כאן בשבוע שעבר, צעירת האסירות הפלסטיניות, שבה לביתה. אחרי שנידונה לחודשיים מאסר על ידויי אבנים והחזקת סכין, שוחררה ביום שישי תלמידת כיתה ח' מכפר בייתין לביתה, לאחר שנוכו שבועיים מתקופת מאסרה. אביה נאלץ לשלם קנס של 6,000 שקל כדי לשחררה. האב, עלי יוסף אל־חטיב, נדר נדר: ביום שמלאכ תשוחרר הוא יגלח את זקנו. השבוע פגשנו אותו בלי הזקן, באותה מרפסת סגורה בביתו שבה נפגשנו בשבוע שעבר. מלאכ כבר ישבה לצדו ואל הציפור הבודדה בכלוב שעל הקיר מהשבוע שעבר נוספה עוד ציפור, ושתי הציפורים פצחו בשיר.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ