מי צריך חוק כשאפשר להפקיע אדמות בכוח

עשרות כבשים הצטופפו על המדרון. אין להן לאן ללכת. גם המרעה שלהן הוא לא מרעה: שיירי דרדרים וקוצי סתיו. הרועה אומר שהן כבר אוכלות זו את זו. הדוד שלו כבר מכר את עדרו ורק הוא עוד ממשיך איכשהו לרעות צאן בשטח המרעה הזעיר שנותר לכפרו, סאלם, מזרחית לשכם. בכפר השכן, דיר אל־חטב, התמונה דומה: לפני 20 שנה היו בו כ–10,000 כבשים, עכשיו נותרו בקושי 200. ישראל חונקת את כפריהם של הרועים הללו ואת שטחי המרעה שלהם, ומעבירה את אדמותיהם לידי ההתנחלות הגדולה שעל ההר, אלון מורה, שהתפשטה מזמן לרכסים נוספים.