בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חמש מצלמות ומצפון

סרט תיעודי חדש מתאר את המאבק הלא-אלים של תושבי בלעין על אדמותיהם, מנקודת מבטו של צלם פלסטיני שמצלמותיו נהרסו בזו אחר זו. מראות הסרט הזה צריכים לרדוף כל ישראלי

73תגובות

החיילים מגיעים באישון ליל. הם בועטים, דופקים, הורסים ופורצים כמנהגם, גסים ואלימים עד זרא, מעירים בית שלם על יושביו המבועתים, כולל ילדים ותינוקות, עד שהסיוט השגרתי הופך גם לגרוטסקה צה"לית. אחד הקצינים שולף לפתע מסמך, מפורט ומנומק כהלכה, וקורא מהכתב: הבית הזה מוכרז "שטח צבאי סגור". שריר לא נע בפניו כשהוא קורא ברצינות תהומית את הצו, בעברית, ללובשי הפיז'מות הלומי השינה.

שטוף מוח, הקצין כנראה משוכנע שיש היגיון נסתר בפקודת הלילה הנלעגת הזו. לשם כך הוא התגייס לצה"ל וסיים בהצלחה קורס קצינים: כדי לפרוץ לבית באישון ליל ולהכריז עליו "שטח צבאי סגור". אולי הקצין אפילו חושב שהוא "מגן על הבית", ביתו כמובן, בעודו מקריין את הצו המוקיוני הזה. מישהו, הוא ודאי חושב, צריך לעשות את העבודה המלוכלכת.

והו, כמה שהיא מלוכלכת, העבודה הזאת שלו. הוא משוכנע שמותר לו, שזאת זכותו, שזה תפקידו, להעיר בברוטליות כזאת בית שלם על דייריו - כך הרי הוא עושה כמעט כל לילה והם הרי רק פלסטינים - ולהודיע להם שהם גרים בשטח צבאי סגור, ביתם-מבצרם בלבו של כפר פלסטיני. את כל זה, אגב, עשה הקצין רק כדי לנמק מדוע אסור לאבי המשפחה, עימאד בורנאט, לצלם את המעמד במצלמתו הביתית, כפי שהוא עושה תמיד.

אבל זה לא מצחיק, אפילו לא לרגע קט. אין אתנחתה קומית במציאות המדכאת והמקוממת הזאת, אין רגעי הקלה ואין הנחות בסרטם הנוקב והקשה של עימאד בורנאט וגיא דוידי, "חמש מצלמות שבורות", שהוקרן בסוף השבוע שעבר בהקרנת בכורה מאוחרת בסינמטק בתל אביב, אחרי שגרף כבר לא מעט פרסים בינלאומיים חשובים ושודר בערוץ 8.

הסרט התיעודי הזה צריך היה לגרום לכל ישראלי הגון להתבייש בישראליותו. הוא היה צריך להיות משודר בכל כיתה בשיעורי אזרחות ומורשת. יידעו סוף-סוף הישראלים מה נעשה בשמם. ויידעו שזה נעשה מדי יום ביומו ולילה בלילו, בתקופת האין-טרור הזאת, אפילו בכפר כמו בלעין, שחרת על דגלו את המאבק הלא-אלים.

החיילים הללו, החברים של בנינו והבנים האהובים של חברינו, פולשים לבתים הללו בשמנו, כדי לחטוף ילדים קטנים, שאולי הם חשודים ביידוי אבנים. אין דרך אחרת לתאר זאת, אין מכבסת מלים שיכולה לטהר זאת. הם גם עוצרים בעשרותיהם את מארגני המחאה העממית הזאת, על לא עוול בכפם. מעצרים פוליטיים לכל דבר - גם כאן אין דרך אחרת לתאר זאת.

הייתי לא פעם בבלעין, במחאותיו ובהלוויותיו. ליוויתי פעם-פעמיים את הפגנות יום שישי נגד גדר ההפרדה שהוקמה על אדמתו, כדי לאפשר למגה-התנחלות, מודיעין עילית שהיא ישראל-תחתית, קרית ספר (בשמה השני) שהיא קרית פשע, לקום על כרמי הזיתים שלו. נשמתי את הגז המדמיע ואת הבואש המצחין, ראיתי את כדורי הגומי המתעופפים והפוצעים, לפעמים גם הורגים, ואת ההתנהגות האדנותית והגסה של החיילים והשוטרים מול התושבים המפגינים.

ובכל זאת, מה שראיתי בסרט הזה זיעזע אותי יותר מכל הביקורים החפוזים ההם. מודיעין עילית, על בתי הקומות האימתניים שלה, מלחכת את בתי הכפר וחונקת אותם, כמותה גם הגדר שהוקמה כאן, על אדמתם, על שדותיהם, רק כדי לאפשר להתנחלות לשלוח את גרורותיה לכל עבר.

התושבים החליטו לצאת למאבק על רכושם ועל קיומם. בתערובת של נאיוויות, נחישות ואומץ לב, לעתים אף בתיאטרליות מופרזת, נוקטים מיני גימיקים, בסיוע קומץ מתנדבים מישראל ומהעולם, המאבק הזה אפילו הוכתר בהצלחה חלקית: בעקבותיו, רק בעקבותיו, הורה בג"ץ לפרק את הגדר, לא להאמין, ולהעתיקה לתוואי אחר. היש הוכחה ניצחת יותר לצדקת המאבק הזה, שישראל אמרה לחסלו בכוח? אפילו בג"ץ, שבדרך כלל מקבל אוטומטית את עמדות מערכת הביטחון, הבין שכאן נעשה פשע.

יחד עם בלעין ובמידה רבה בהשראתו, קמו עוד כפרים אחרים, שכולם מקיימים מאבק עממי ונחוש נגד הגדר, שנמשך עד עצם היום הזה, מדי יום שישי. המאבק הנואש הזה מתרחש במרחק חצי שעה נסיעה מבתינו, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה. הסרט הוכיח שאין לתושבים סיכוי. שבמציאות הכיבוש אין דבר כזה, מאבק לא-אלים. לידיעת המטיפים לאי-אלימות (של הפלסטינים): חיילי צה"ל וגברתני מג"ב כבר ידאגו שהוא יהפוך לאלים. די באבן אחת, שמיודה למרות התחנונים של מארגני ההפגנות.

לפעמים גם בה אין צורך ודי בהתגרות מילולית כדי לדרוך את ארסנל הנשק המתקדם בעולם, לשחרר את הנצרה, ליידות את הגז, את כדורי הגומי ואת הבואש, לפעמים גם אש חיה, לחנוק את הכפר, לפצוע ולעתים גם להרוג את תושביו ולגדוע את החלום הבלתי אפשרי על מאבק לא-אלים. מי שצופה בסרט מבין שקשה מאוד לעמוד מול הגדר, ההתנחלות והחיילים, כל כולם אומרים אלימות בוטה, ולהישאר לא-אלים. כמעט אי אפשר.

מציאות שבורה

חמש פעמים נהרסו מצלמותיו של בורנאט. שלוש פעמים בידי החיילים, פעם אחת בתאונת דרכים מול הגדר ופעם אחת בידי המתנחלים החרדים, אלימים גם הם, "נוער גבעות" בשטריימלים, שפולשים לבתים, אחרי כשבית המשפט אסר עליהם לעשות זאת, ומנפצים מצלמות.

"אסור לכם להיות כאן", אומר מתנחל חרדי לתושב הכפר שמבקש להגיע לאדמתו שנגזלה, ודבריו מהדהדים בעוד רגע בלתי נתפש. האמת היא שמצלמותיו של בורנאט נפגעו פעמים רבות. הסרט מתאר רק את הפעמים שבהן הן הוצאו מכלל שימוש. כל המקרים שבהם נהרסו מצלמותיו של בורנאט מתועדים בסרט ושיירי המצלמות מוצגים כראיה, אבל משהו נשבר, הרבה יותר עמוק אפילו יותר מהמצלמות המנותצות. מציאות שבורה במצלמות שבורות.

המצלמות תיעדו פיסת חיים שהישראלים לא רוצים לדעת על קיומה. אגב כך הן גם הוכיחו שבמקום שבו אין עוד כמעט עיתונות אמיצה, יש לפחות קולנוע תיעודי אמיץ ומרשים. במקום שאין בו עוד כמעט עיתונאים, יש דוקומנטריסטים חשובים כמו בורנאט ודוידי.

אחרי שהתקשורת הישראלית הפסיקה ברובה המכריע לדווח על הכיבוש, סרטים כמו "חמש מצלמות שבורות", "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ' ו"יום אחד אחרי השלום" של מירי לאופר וארז לאופר, כולם מיבול החודשים האחרונים בלבד, ממלאים את התפקיד הזה.

מי שיבקש ללמוד פעם מה היה כאן בשנים הארורות הללו, כמעט ולא ימצא את מבוקשו בארכיוני העיתונים והטלוויזיה, אלא בארכיון הקולנוע התיעודי. בעולם צופים בסרטים הללו. "חמש מצלמות שבורות" הוקרן במדינות רבות, בפסטיבלים ובהקרנות מסחריות, לידיעת המתעניינים למה העולם כולו נגדנו. דוידי ובורנאט תיעדו את שגרת הכיבוש, בימיו ובלילותיו, בזמן שאנחנו ישנו. איך עוצרים ילדים והודפים קשישים שנחלצים להצלת ילדיהם, איך פורצים לבתים ואיך נוהגים במפגינים.

צה"ל ומג"ב יוצאים ממנו רע מאוד. גם בלשון ההמעטה והאיפוק, אין דרך לתארם אלא כקלגסים. כך הם נראים בסרט הזה, וכך הם נראים במציאות. גם קולו של בורנאט, שמלווה את הסרט, הוא מהמאופקים ששמעתי על הכיבוש, בלי התלהמות ובלי שנאה. זה סרט אישי, קטן-גדול. בנו הקטן של בורנאט, שגדל לתוך המציאות הזאת, ואשתו שרוצה להרחיקו מהמצלמה ומהסכנה, מככבים בו לא פחות ממנהיגי המאבק. רק הרוג אחד יש בסרט: בסאם אבו-רחמה, הצעיר שופע הקסם שנוכח בסרט לכל אורכו, עד מותו, אהוב הילדים שכינויו פיל, שהיה קורבן להרג שווא נפשע בידי חייל. אבל דווקא השגרה הלא קטלנית היא שמקוממת כל כך.

גם ללא ההרג, ישראל מצטיירת כמי שמבצעת פשעי מלחמה על בסיס יומי כמעט. מרסקי המצלמות שנראים בו הם מרסקי שלטון החוק והדמוקרטיה. בנימין נתניהו, שהתהדר בפני העולם בנאורותה של ישראל, לא ראה את הסרט הזה. אילו ראה, גם הוא לא היה יכול לדבר על נאורות. מי שנוהג כך בחצרו האחורית האפילה, לא יכול להתהדר במה שמתרחש בחלון הראווה הנאור והמבהיק שלו, עם כל ההיי-טק והדמוקרטיה.

מי שיודע מה קורה בבלעין ובאחיותיה, מבין שמדינה שנוהגת כך לא יכולה להיחשב דמוקרטית, גם לא נאורה. מראות בלעין צריכים לרדוף כל ישראלי, גם כשהוא מסיט את מבטו מהם. מישהו צריך להכריח אותו לצפות בזה, רק כדי שיידע.

שטח משוחרר

השבוע נסעתי לבלעין עם אחד משני במאי הסרט, גיא דוידי. שותפו, בורנאט, בדיוק יצא לעוד מסע בעולם ואנחנו באנו לכפר אחרי שדוידי, שהתגורר בו כמה חודשים, לא ביקר במקום יותר משנה.

לכאורה דבר לא השתנה. כפר פלסטיני מנומנם בצהרי היום. חתול אשפתות חוצה רחוב, חמור נוער, טרקטור עובר. אבל שינוי אחד יש בו בכפר: גבעה רחבת ידיים ונטועת זיתים שוחררה. במקום שבו עברה הגדר יש עכשיו רק דרך עפר. הגדר סולקה מכאן והגבעה הוחזרה לבעליה. הזיתים גוועים, אחרי שנים בלא עיבוד, האדמה חרוצת צלקות מכל עבודות העפר שהתבצעו בה, אבל השטח, חלק מהשטח, שוחרר.

את הגדר החליפה חומת בטון גבוהה, אבל זו זזה למרחק כמה מאות מטרים מערבה. מאחוריה ממשיכים עגורנים לבנות את קרית ספר. בשטח המשוחרר שלא יוחזר כבר בונים גן משחקים זעיר לילדי הכפר.

רק שרידי הצמיגים השרופים ועשרות התרמילים של רימוני הגז הצה"ליים, שמוטלים על האדמה מההפגנות שנמשכות כאן מדי שבוע, מעידים שגם המאבק הזה לא תם ולא נשלם. גם הוא לא נחל הצלחה מלאה, כפי שהיה ראוי לו.

למרגלות חומת הבטון החדשה מפוזר תיל דוקרני ובין סבכיו שלטים אדומים: "סכנת חיים. שטח צבאי. כל העובר או הפוגע בגדר מסתכן בנפשו". שלטים דומים תלה בזמנו גם משטר האימים של מזרח גרמניה על חומת ברלין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו