בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זכרייה זביידי משוכנע שהאינתיפאדה הבאה בפתח

המפקד לשעבר של גדודי חללי אל-אקצה במחנה ג'נין, שוחרר ממעצר בכלא הפלסטיני. "לעולם לא אצא נגד הרשות, אבל מעצר בידי הפלסטינים מכאיב הרבה יותר ממעצר בישראל", הוא אומר בביתו בשיחה עם "הארץ"

31תגובות

הוא חיכה לנו בפתח בית האבן הנאה וההדור שלו בפסגת ההר שעליו נטועים בתי מחנה הפליטים. כחוש יותר מתמיד – הוא איבד שבעה קילוגרמים בשביתות רעב – זכרייה זביידי, החתול בעל תשע הנשמות ממחנה ג'נין, שוחרר לביתו אחרי חמישה חודשי מעצר בלא משפט בכלא יריחו של הרשות הפלסטינית. אחרי שבילה תשע משנות חייו בכלא הישראלי, המעצר הפלסטיני הזה פגע בו הרבה יותר מכל מעצריו הישראליים.

אחרי עשרות פגישות שהיו לי עמו, חלקן הגדול בזמן שהיה ה"מבוקש מספר אחת" של ישראל, מפקד גדודי חללי אל-אקצה במחנה, הפעם הוא היה מאופק מתמיד. הוא אומר שמעצרו בידי אחיו הפלסטינים פגע בו נפשית. חיוכו נותר מבויש כשהיה, אבל משהו אולי כבה בו, גם כשאמר שלעולם לא יצא נגד הרשות הפלסטינית, ודאי לא נגד העומד בראשה. "אני בטוח שאבו מאזן לא ידע מה הם עשו לי. מנגנוני הביטחון הטעו אותו", הוא אמר על מעצרו שעורר הדים בשטחים ובעולם, לא בישראל.

ליוויתי את זביידי במחבואיו ובמנוסתו בשנות האינתיפאדה הקשות ובמבצע "חומת מגן" שהחריב את מחנהו. לא אחת הגיע למקומות המפגש שלנו מפוחד ועייף, אחרי לילות בלא שינה, מלווה בפמלייתו העצבנית והחמושה מכף רגל ועד ראש. אחרי שהכול נגמר הלכנו יחדיו לבית הקברות לחללי האינתיפאדה השנייה, שם טמונים רבים מבני משפחתו ומחבריו, האחים לנשק שמהם כמעט לא נותר איש בחיים.

אלכס ליבק

היה חשוב לו להראות לי את הקברים. גם אמו נהרגה בידי חיילי צה"ל, בזמן שישבה על מרפסת ביתה. תמיד הוא היה אניגמטי בעיני, וכזה נותר. גם כשנפגשנו השבוע בביתו החדש במרומי ההר, אחרי שצה"ל הרס לפני שנים את ביתו הישן בלב המחנה, בעת שהסתתר בהרים, נותר בו משהו חידתי.

גלוי לב, לוחם אמיץ ונחוש למען עמו, אבל כזה שקשה לדעת עליו הכל, גם אחרי פגישות רבות. למוד סבל ומאבק, פניו מפוחמות מפיצוץ, הישראלים כבר חננו אותו באורח חלקי במסגרת ההודנא, רק אסרו עליו לצאת מגבולות עירו, ועכשיו הפלסטינים השליכו אותו לכלא. השבוע ישבנו על מרפסת ביתו. נוף המחנה, נצרת, אום אל-פחם וכלא מגידו נשקפו מההר, ושלושת ילדיו הקטנים התרוצצו בגינה המטופחת.

שביתות רעב

המעצר החל במלכודת שטמנו לזביידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. בראשית חודש מאי הוא נקרא למשטרה, כביכול כדי לתווך בסכסוך שכנים שפרץ במחנה. גיבור מקומי, הוא נקרא מדי פעם לעניינים שכאלו. רק דרכה כף רגלו על מפתן תחנת המשטרה וכבר הגיחו אנשי ה"ביטחון הלאומי", כפתו את ידיו מאחור באזיקים ושק הושם על ראשו. הם דחפו אותו בגסות במורד המדרגות והוא הושלך לרכב ביטחון שלקחו ליעד לא ידוע. הוא חושב שעצרו בשכם, אבל אינו בטוח.

אחר כך המשיכו לבסיס של "הביטחון המסכל" ביריחו. הנסיעה הזאת, ככל יציאה שלו מעירו, תואמה לדבריו עם צה"ל. איש לא הסביר לו על מה נעצר, איש גם לא הציג בפניו צו מעצר. זביידי, שעובד כמנהל אזורי במשרד לענייני האסירים של הרשות, אומר שהיה על כולאיו לעדכן את השר הממונה, וגם זה לא נעשה. ביריחו הושם בבידוד ואחרי כמה שעות החלה חקירה שנמשכה כחודשיים בהפסקות. חוקריו, שבעה במספר, אמרו לו בראשיתה שיש להם רשות לנהוג בו כרצונם, על פי הוראת הנשיא, מחמוד עבאס.

תחילה חקרו אותו על אודות הרובה שירה אל ביתו של מושל ג'נין, כמה ימים לפני מעצרו. המושל, כדורא מוסא, מת מהתקף לב אחרי שיצא למרדף אחר היורים אל ביתו באישון ליל. זביידי אומר שהודה מיד שהרובה בידיו. הוא טלפן לביתו וביקש שהרובה יוסגר לאנשי הרשות. "זה רובה מלוכלך. אני התנגדתי תמיד לשימוש בנשק נגד אנשי הרשות", הוא אומר. לדבריו הרובה התגלגל בין כמה ידיים במחנה, של אנשים שרצו להיפטר ממנו, עד שהגיע אליו, מבלי שידע שזה הרובה שירה על בית המושל.

החוקרים קיבלו את גרסתו, שאוששה גם בידי שני החשודים בירי, שנעצרו עוד קודם לכן. רק אז התגלתה הסיבה האמיתית למעצרו: חוקריו תבעו ממנו להסגיר עשרות כלי נשק שנותרו בידיו מימי האינתיפאדה. בתחילה תבעו ממנו להסגיר 70 רובים, אחר כך ירדו ל-50, ל-25, ל-15, ואפילו ל"כמה שיש". זביידי טוען שמאז ההודנא נותר בידיו רק אקדח להגנה עצמית וכל שאר הנשק נלקח בידי ישראל, בזמן שהרגה או עצרה את חבריו לגדודים. "הנשק הלך עם השאהידים. כל אחד שנהרג – הלך עם הנשק", הוא אומר.

חוקריו הציגו בפניו תצלומים: הנה הוא עם אנשיו בעצרת המונית בשלהי האינתיפאדה, חמוש ומוקף בחבריו החמושים. הייתי בעצרת הזאת ואני זוכר את המעמד. רבים מאלה שהשתתפו בה כבר לא בין החיים. התמונות הללו שמורות גם אצלו בטלפון הנייד והוא מראה לנו עוד תמונה: אוסמה טובאסי, אמג'ד חוסייני, שייח מחמוד והוא - תמונה קבוצתית עם מקלעים. רק זביידי בחיים. "אמרתי להם: 'מאז 2007 ראיתם אותי פעם אחת עם רובה? מה אתם רוצים?'".

אבל החקירה התפתחה למישורים אחרים, חמורים יותר. חוקריו של זביידי האשימו אותו בהריגתו של חברו הטוב, עלא סבאח, הילד מסרטו של ג'וליאנו מר "הילדים של ארנה", שהפך למפקד הגדודים ונהרג באינתיפאדה. טפלו עליו גם את רציחתו של חברו ושותפו ג'וליאנו מר, בפתח תיאטרון החופש שניהלו יחד בג'נין, ואפילו שיתוף פעולה שהביא לחיסולו של עימאד מורנייה. בכל אלו ניסו להאשימו.

הוא אומר שכך ניסו חוקריו לשבור אותו נפשית. הם גם התעללו בו פיזית, לדבריו: במשך שלוש יממות רצופות הוא הועמד כשידיו קשורות מאחור לעמוד. זביידי, שנפצע כמה פעמים באינתיפאדה, כמעט התמוטט מכאבים. עצורים אחרים, הוא אומר, הועמדו כך לשמונה ימים.

הוא פתח בשביתות רעב, 28 שביתות שנמשכו כמה ימים כל אחת, כולל שביתת צמא שנמשכה שישה ימים רצופים, עד שכליותיו כמעט נהרסו. הוא גם גזר על עצמו תעניות דיבור, הכול בתביעה לשחררו או להעמידו לדין, כתביעת העצורים המנהליים בכלא הישראלי.

כל 15 ימים הובא להארכת מעצר בפני שופט פלילי, אבל משתמו 45 הימים המותרים בחוק הפלסטיני עד להגשת כתב אישום, הוא הועבר לבית דין צבאי ושם הוארך מעצרו, שוב ושוב. הכול לפי מיטב שיטות הכיבוש הישראלי. רק אחרי חודשיים הותר לו לראשונה לדבר עם אשתו בטלפון. את עורך דינו פגש רק בבית המשפט, עד שגם הפרקליט נעצר לזמן קצר.

פעם אחת נתנו לו לדבר בטלפון עם דודו ג'מאל, וזה אמר לו להמשיך בשביתת הרעב ופעם אחרת יעץ לו להפסיק. זביידי עשה כהוראת דודו הנערץ עליו. גם כשמת דודו האחר בירדן, לא נתנו לו להתקשר למשפחתו, אלא לאחר כשבועיים. בבית איש לא ידע בחודשיים הראשונים מה עלה בגורלו, זולת העובדה שהוא עצור בידי הרשות.
אפשר להשוות לכלא הישראלי? "אני לא רוצה להשוות בין ישראל לפלסטין. שם זה כיבוש. שמה זה אויב, כאן זה אח. שם אין לך בעיה עם הישראלים שחוקרים אותך, אבל פה יש בעיה, בעיה נפשית. זה מכאיב הרבה יותר. לא האמנתי שנגיע למצב כזה.

"בישראל אף פעם לא חשבתי על שביתת רעב. שם אני יודע שאני במלחמה. אמרתי להם: 'את עניין הרובה שירה במושל הייתם יכולים לגמור בטלפון. אם הייתם מתקשרים אלי ואמרים לי שהרובה הזה ירה במושל, הייתי מוסר אותו מיד'".

אז למה עצרו אותך?

"וואללה, גדעון, אני באמת לא יודע. אני חושב שאבו מאזן לא ידע. מנגנוני הביטחון אמרו לו דברים לא נכונים. זה בדיוק מה שקרה לי באינתיפאדה, כשכל מיני אנשים דיברו בשם שלי ועשו כל מיני דברים רעים בשם הגדודים. אבו מאזן ידע שאני עצור, אבל חשב שהכול לפי החוק. הוא לא ידע שמחזיקים אותי בצינוק, בבידוד, קשור שלושה ימים ושלושה לילות".

זביידי שולף עוד תמונה מהנייד שבה הוא נראה נושא את עבאס על כתפיו בביקורו בעיר, אחרי מינויו לנשיא. זביידי הראה את התמונה לחוקריו, אבל לדבריו הם סירבו להתבונן בה. "אני לעולם לא אצא נגד הרשות. אני גם לא השתתפתי בחקירות של משת"פים. אני אלחם רק נגד הכיבוש. אני אומר: כל הבעיה הפלסטינית זה הכיבוש. אבו מאזן הוא המנהיג שלי בגלל הדמוקרטיה, גם אם פה ושם עושים טעויות".

הצגה חדשה

מאז חזר לביתו אחרי חצות בין יום שני לשלישי בשבוע שעבר, לא פסק זרם העולים לרגל לביתו. את המכונית שבה הובל העירה ליוותה שיירה של כמאה מכוניות צופרות. במחנה ג'נין מקבלים עכשיו את מי שמשתחררים מהכלא הפלסטיני כגיבורים גדולים עוד יותר מאשר את מי שמשתחררים מהכלא הישראלי. תחילה הלך לבית הוריו השכולים של בכיר הביטחון המסכל בג'נין, הישאם אל-רוח, שנרצח בזמן שזביידי היה בכלא, ורק אחר כך נסע לביתו שבמעלה ההר.

הילדים התעוררו בבוקר והופתעו לראות את אביהם שב הביתה. כמו דודו, ג'מאל, גם הוא משוכנע שהאינתיפאדה הבאה בפתח, בעיקר בשל המצב הכלכלי המייאש. אבל הוא אומר שיצטרף אליה רק אם היא תכוון נגד הכיבוש הישראלי. בינתיים ישוב לניהול תיאטרון החופש שלו, שם יש הפקה חדשה, "מנהל הבית" של הרולד פינטר, שאותה טרם ראה.

על האח בסלון ביתו מונח מגן הוקרה מטעם גדודי חללי אל-אקצה: "אלוהים העדיף את המקריבים את כספם על פני היושבים (הבטלנים), מפני שהמהפכה היא מפעל לייצור גברים... מפני שהמהפכנים לא ימותו לעולם. אלוהים ברא אותם לתפארתו והעניק להם את החוסן לעמוד באתגרים. חבל התלייה הוא סמל הגאווה הפלסטינית". מוקדש ל"אח הנכבד, מפקד גדודי שוהאדת אל-אקצה, זכרייה זביידי. 2008".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו