בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מקרה אשה

סמר רפידי מוכה וחולת אפילפסיה, מתגוררת עם חמשת ילדיה בחוסר כל בדרום ת"א ומנסה לשקם את חייה. הביטוח הלאומי לא ממהר לעזור והשכנה מאיימת

תגובות

פורסם לראשונה ב-30/06/2000

בשולי הכרך, במרחק דקות ממרכזי הבילוי של תל אביב, בלב אזור של נגריות
ובתי מלאכה, בדירה קטנה בבית מוזנח, גרה סמר רפידי עם חמשת ילדיה. היא
אשה נאה, בת 39, שהחיים התעמרו בה במיוחד. מה אין בסיפורה? אלימות וחולי,
שכול וסמים, נדודים ובריחות, עוני ועזובה, אב שמתלונן על בתו בפני הרשויות
ושני גברים פלשתינאים שמרימים עליה ידיים, מתח בין גברים מוסלמים לאהובתם
הנוצרייה ובין שכנה יהודייה לשכנתה הערבייה, הזנחה של הממסד וחמישה ילדים, משני אבות שהפקירו אותם, שמצטופפים מדי לילה על המזרונים המרופטים שאמם פורשת על הרצפה בדירת החדר וחצי הדחוסה שלהם שמחיר שכירותה מופקע.

הבית ריק. מיטה זוגית לאמא וליאזן הקטן בחצי החדר האחד, ערימת המזרונים
בחדר השני וגם כמה ארגזי פלסטיק לאחסן בהם את קומץ הצעצועים הדל ומעט
הבגדים של הילדים. הטלוויזיה הקטנה מקולקלת, הרדיו צרוד, המאוורר מרעיש.
על מחשב, מיזוג אוויר או וידיאו אין מה לדבר. לא ספה, לא כורסה, גם שולחן להכנת שיעורים לא ראיתי בדירה. בשעת צהריים מאוחרת, כשהילדים אמרו שהם רעבים, חיפשה סמר כמה מטבעות לתת להם ושלחה אותם לקנות לעצמם קופסה של דגני בוקר. זאת היתה ארוחת הצהריים שלהם. 

מיקי קרצמן

זה היה יום קשה במיוחד לאמם: כמה שעות קודם לכן שוב תקפה אותה מחלתה
הארורה, האפילפסיה, והיא פירכסה ופירכסה, עד שנרדמה. בשעת צהריים, כשפתחה
לבסוף את דלת הכניסה שקרעה לא מזמן לחצר, אחרי שצילצלנו בדלת הראשית עד בוש, היא היתה מטושטשת. ממלמלת, היא הסבירה שפחדה הגדול ביותר שתיפול פעם על יאזן בן השלוש, תפגע בו ואיש לא יוכל להרימה אז כשהיא מפרכסת. 

רק אוקסאנה קיצ'וטקין, השכנה הטג'יקית החדשה מדושנביי, שבאה כל יום לעזור לה קצת במלאכות הבית, עומדת לצדה של האשה המוכה הזאת. המצוקה בשוליים רוקמת לפעמים חברויות בלתי צפויות שכאלו, כמו זה שבין הפלשתינאית ממזרח ירושלים והעולה מדושנביי שבטג'יקיסטאן. שכנתה האחרת, עובדת המשטרה, מאיימת עליה השכם והערב שתתלונן עליה, שתגרום לגירושה, שתפגע בילדיה: הם מפריעים לשלוותה.

כבר שנתיים וחצי שסמר רפידי גרה כאן, הרחק מעמה, ממשפחתה ומשני הגברים
שבחייה. אחרי כל תלאותיה בין מזרח ירושלים, בית ג'אללה ורמאללה, באה ליפו בעקבות בנה הבכור, ראאד בן ה-18, שעבד במוסך בעיר עוד כנער. ראאד הוא בנה היחיד מבעלה; ארבעת הילדים האחרים הם ילדי אהובה. הבעל נוצרי, המאהב מוסלמי. יש מן המשותף בין שני הגברים: שניהם הפליאו בה את מכותיהם.

לפני כמה חודשים, אחרי שלא יכלה לשלם עוד את דמי השכירות, גורשה מהבית היפואי שלה ועקרה לבית הדירות המוזנח שבין פלורנטין ליפו. הכניסה לבניין מטונפת, הביוב דולף והאשפה נערמת בחדר המדרגות. שתי בנותיה נמצאות בפנימייה של הכנסייה במזרח ירושלים, סנט ג'וזף סקול, שם גם היא גדלה והתחנכה. שאר ילדיה נעים ונדים איתה מבית לבית, מאסון לאסון. מדי פעם היא שולחת את טאהר בן ה-13 שיסע במונית שירות מיפו לירושלים ויביא משם את שתי אחיותיו, רנין בת התשע וסונא בת השבע, לבלות חצי סוף שבוע עם אמא. היא ממעטת לעשות זאת בגלל מחיר הנסיעה.

היא עצמה כמעט ולא יוצאת מהבית, מפחד התקף האפילפסיה הבא. כשישבנו השבוע
על ערימת המזרונים בביתה והיא סיפרה את קורותיה, היו רגעים שהדמעות חנקו את גרונה, והיו רגעים שקשה היה להאמין שכל מה שסיפרה התרגש ובא על אשה צעירה אחת.

היא נולדה בשכונת בית חנינא החדשה שבמזרח ירושלים. אמה הלבנונית ואביה
הירושלמי היו דודנים. עשרה ילדים נולדו לבני הזוג הנוצרים הללו, האב עבד במכבסה בקטמון. סמר היתה תלמידה מצטיינת בסנט ג'וזף, עכשיו האנגלית שבפיה טובה, כמו העברית. כנערה התאהבה בגבר מוסלמי מרמאללה וכך החלו תלאותיה. הוא היה נשוי, היא היתה נוצרייה ואביה ייעד אותה לאחר, נוצרי, איתו נאלצה להתחתן בשנת 1981. דירת הכלולות שלהם היתה לול תרנגולות שהוסב לחדר בבית ג'אללה. "גרנו כמו בדווים", היא אומרת. ראאד נולד, אבל הנישואין לא עלו יפה והאהבה לג'מאל, נהג המונית הנשוי והמוסלמי מרמאללה, לא שככה.

הבעל המתוסכל היכה ראשון. דמעות ראשונות: שיחזור מכותיו. מכות ודקירות, נעילתה בבית ותלישת שערותיה, מסכת התעללויות בה וגם בראאד תינוקם, פרי נישואיה הכפויים. פעם הטיל אותה בעלה בכוח אל שיחי הצבר שמסביב ללול שהיה ביתם, פעם ניפץ בקבוק זכוכית על ראשה. היא החלה לנוס על נפשה. היא נהגה לברוח מהבית ולהתחבא במקומות מסתור שונים בשטחים. "התחלתי לשנוא את כל הגברים. את אבא שלי, את הבעל שלי ואפילו את הבן שלי. פחדתי מהבעל שלי, מהאבא שלי, מהמשפחה של הבעל ומהמשפחה שלי". כמה מאחיותיה, לא כולן, היו לה מדי פעם למשענת ובתיהן היו למקום
מסתור לה ולראאד.

ב-84' התגרשה מבעלה המכה. "הייתי צעירה והייתי צריכה מישהו לאהוב אותו. לא היכרתי אף אחד, רק את ג'מאל, ואותו אהבתי. אבל אז גם הוא התחיל לנצל את המצב שלי". לג'מאל היו שישה ילדים בביתו ברמאללה והוא השתמש בסמים. "ג'מאל לא רצה לפתוח לי בית. הוא פחד. הוא היה נשוי ואני הסתובבתי ברחובות, כל הזמן בכביש, בלי חיים פרטיים שלי, בלי בית, בלי בעל, בלי חבר רשמי". 

האהבה האסורה הניבה פרי וכשגילתה שהיא בהריון, מיהרה לברוח על נפשה, "לפני שיעשו לי פדיחות ויתנו לי מכות". היא פחדה מאביה, גם אהובה לא רצה בהריון, אבל היא לא הסכימה להפיל. "הייתי כבר אמא ורציתי ילד שיהיה מפונק, לא כמו ראאד. ילד שיהיה לו אבא. אני לא יכולה להסביר למה לא רציתי להפיל... זה הרגשה כזאת... רציתי לחיות כמו כל אשה, כמו כל בחורה בכל העולם. היו לי אחיות וחברות, ראיתי איך הן חיות, אז ניסיתי לחיות כמוהן". 

אביה רתח מזעם. ככה יהיה לבתו?! ילד מחוץ לנישואין, ועוד ממוסלמי?! הלך והלשין לביטוח הלאומי, סיפר שבתו לא חיה עוד במזרח ירושלים אלא בשטחים. המשמעות המעשית, האכזרית, היתה הפסקת התמיכה הסוציאלית וביטוח הבריאות, לה ולילדיה. 

טאהר נולד לפני 13 שנה, בנה השני, האסור, הראשון מהגבר השני, הראשון למעשה, בחייה. מסובך, כמו כל דבר בחייה. ג'מאל שילם את דמי הלידה, להם לא היתה זכאית בגלל הלשנת אביה. אבל חיי האהבה האסורה עם ג'מאל הנרקומן לא היו קלים - עם ראאד, הבכור שלה שחצץ ביניהם ועם האשה שלו וששת ילדיו שברמאללה. "הוא התחיל להתנהג איתי כמעט כמו הראשון. גם הוא לא נתן לי הזדמנות לחיות חיים טובים". 

חיים טובים או לא, היא נכנסה להריון בשלישית. היא הובאה לגור בבית הוריו של ג'מאל ברמאללה, מסתירה מהם וממשפחתה את כרסה התופחת ואת ראאד שנולד לגבר אחר, שאחיותיה גידלוהו לסירוגין. היא היתה לכודה בכלוב המשפחתי החדש שלה. בני משפחת אהובה רצו את טאהר לידם - עפ"י המסורת המוסלמית, צריכים הבנים להיות ברשות האב.

רנין נולדה ברמאללה. זאת לא היתה הילדה רנין שיושבת עכשיו על ברכי אמה ומתרפקת עליה. רנין הראשונה היתה תינוקת שחייה ארכו רק כשנה וחצי. נסיבות מותה לא ברורות די צורכן, להוציא את העובדה שהרופאים בבית החולים ברמאללה קבעו שהתחשמלה למוות. סמר חושדת בבני משפחתו של ג'מאל, אבי הילדה, שרצו לגדוע את האהבה האסורה וגרמו למות הפעוטה. היא אומרת שהמשטרה המקומית חקרה, אבל החקירה טויחה, בלחץ בני משפחתו של אהובה, עתירי הקשרים. את התינוקת קברו בהעדרה ולה לא נתנו אפילו לראות את גופתה, להיפרד מבתה. 

במות רנין היתה סמר שוב בהריון. אז גם תקפה אותה, לראשונה, מחלת הנפילה. רנין השנייה נולדה לפני תשע שנים, כשנתיים אחרי הולדת אחותה המתה. סמר מתארת מסכת התעללויות קשה של בני משפחת ג'מאל בילדיה. הם חשדו בה שאינם שלו: "הם לא רצו אותי ולא רצו שיהיו לו ילדים ממישהי אחרת וגם אני נוצרייה. אז ברחתי". היא הגיעה לבית אחותה בבית לחם, תחנתה הבאה, עד שגילתה שוב שהיא בהריון. היא רצתה להפיל אבל הרופאים אמרו לה שאיחרה את המועד. את סונא היא ילדה ברחוב. היא זוכרת שהיה יום שלג וכל הדרכים לבית החולים היו חסומות.

היא התחננה שאביה יתן לה לחזור הביתה. היה לו תנאי, לאב: שתחזור בלי הילדים של המוסלמי. "נחנקתי אז. כל היום הייתי נופלת. נתנו לי ואליום. הייתי סתם בן אדם, חולה בלי בית, בלי כסף, בלי כלום. היו לי רק הילדים שלי. רציתי רק לשמור עליהם. אבל גם את ההזדמנות הזאת לא נתן לי אף אחד. לא המשפחה שלי, לא ג'מאל, לא המשפחה שלו, לא הממשלה ולא הביטוח הלאומי. אף אחד לא נתן לי הזדמנות לחיות חיים טובים".

היא התפשרה עם אביה: את הבנות שלחה לפנימייה וכך חזרה לביתו. אחרי זמן מה שכרה לעצמה דירה בא-טור, בסיוע של בנק משכנתאות. ג'מאל התחייב לשלם דמי מזונות לילדים אבל מעולם לא עמד בכך. בביטוח הלאומי פתחו לה תיק. התיק הזה תפח מאוד במהלך השנים.

היא היתה לאם חד הורית עם ארבעה ילדים משני אבות, תינוקת מתה, משפחה מתנכרת, מחלת נפילה, בעל מכה שנעלם מחייה ומאהב נרקומן שנכח עדיין בחייה, בדירה שכורה וריקה. והיא המשיכה, כמובן, להתראות עם ג'מאל. למה? "הוא היה משתמש והיו לו חיים על הפנים והוא היה מפחיד אותי. לא הייתי יכולה עליו בכלל". מחלת הנפילה החמירה וההתקפות נעשו תכופות יותר.

ההריון הבא לא בושש לבוא. "השתגעתי, אני. אמרו לי שזה מסוכן שאני בהריון. אבל לא רציתי לעשות משהו רע לאלוהים. רציתי שאלוהים יעזור לי. אמרו לי את תמותי, את לא יכולה. אבל אני אמרתי אני ממשיכה". היא הפילה בהפלה טבעית בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה שהיה לביתה השני. אבל זמן קצר אחר כך נוכחה לדעת שהיא ממשיכה להיות בהריון: בבטנה היו תאומים. היא הפילה רק אחד מהם. כך נולד יאזן, במזל לא טוב, אבל בריא ושלם. 

מילד לילד הפך ג'מאל אלים יותר ויותר. ראאד הבכור עבר לעבוד ביפו וסמר חיה בפחד עם ארבעת ילדיה הנותרים, עד שהחליטה גם היא לעקור ליפו, רחוק ככל האפשר מג'מאל המאיים ומעברה. אבל ג'מאל משיגה בכל מקום: לפני כמה שבועות ביקר בביתה החדש. לא, היא לא תתלונן עליו במשטרה. בפעם האחרונה ראאד הציל אותה מנחת זרועו.

אביה מת לפני כמה שנים, אחרי שהספיקה להתפייס איתו איכשהו. אמה מאושפזת,
תשושת מוח, במוסד במזרח ירושלים. תמונתה על הקיר שממול המיטה היחידה בבית, כאילו לגונן על בתה מוכת הגורל: אשה מטופחת בשיער לבן ופניה מביעים חום. צלב מפלסטיק תלוי בצד התמונה. מדי פעם סמר נוסעת לבקר את אמה, לתנות את צרותיה בפני מי שכבר לא מבינה דבר.

ארבעת הילדים הקטנים (ראאד לא היה בבית) כהי עור, שחורי שיער ויפים. הבנים והבנות בשיער קצר זהה, עד כי קשה להבחין בין בן לבת. חמורי סבר, מבטם אל הזר קשה, במשך כל השעות שהיינו בביתם לא העלו ולו חיוך אחד על שפתותיהם. לבושם נקי ומטופח יחסית לסביבה בה הם גדלים.

הכנסתה של אמם עומדת עכשיו על 3,161 שקלים בחודש שמעביר לה הביטוח הלאומי,
גימלת הבטחת הכנסה. קיצבת ילדים על חמשת ילדיה היא לא מקבלת וגם לא קיצבת נכות על מחלת הנפילה שלה. צביה קאפח מאגף הדוברות, ההסברה ויחסי הציבור של הביטוח הלאומי: "הגברת סמר רפידי תושבת ישראל מ-96'. היא מקבלת גימלת הבטחת הכנסה החל מפברואר 99'. בדצמבר 99' הגישה תביעה לקיצבת ילדים, התביעה בבדיקה. אם תימצא תושבת ישראל, תאושר לה הקיצבה מיום הגשת התביעה וניתן יהיה לשלם אף רטרואקטיווית מיום שהוכרה כתושבת. כפי שהוסבר לך בטלפון, לגב' סמר לא היתה כתובת קבועה במשך שנים רבות וכדי לאשר את תביעתה לקיצבת ילדים, יש לאמת את כתובתה. אגב, לא נמצא שהגב' סמר הגישה תביעה לנכות כללית ולכן מוצע להפנותה אל הסניף בצירוף תיעוד רפואי כדי לבדוק את זכאותה לקיצבת נכות".

כמה זמן, צריך לשאול, אורך "אימות כתובת"? ולמה לא משלמים לה בינתיים? ומה חושבים בביטוח הלאומי יהיה עליה בינתיים? וממה אמורים ילדיה להתפרנס בינתיים? ולמה היא זכאית, על פי כתובתה, להשלמת הכנסה ולא לקיצבת ילדים?

עתליה אבשלום, רכזת התלונות של ה"מוקד להגנת הפרט" ממזרח ירושלים, מנהלת
תכתובת ארוכה ומסועפת עם המוסד לביטוח הלאומי בעניינה. כ-25 מכתבים ותצהירים, פניות ומזכרים, ים של בקשות על חייה של אם חד-הורית, חולה, מוכה, מובטלת ושכולה, שהעיון בהן מעורר הערכה על המסירות של המוקד בטיפול בעניניה. בתשובותיהם מודים פקידי הביטוח הלאומי שהאישה וילדיה זכאים, ורק עוד בדיקה קטנה אחת וכבר היא תקבל את המגיע לה. ואז נוקפת עוד חצי שנה ועוד חצי שנה, והסעד לא מגיע.

"עכשיו אני סתם בן אדם חי. אני מפחדת לאהוב. מהבית אני לא יוצאת. כל מה שאני רוצה עכשיו זה בית קבוע לילדים. למה שלילדים שלי לפחות לא יהיה מה שיש לכל ילד במדינה. חיים קשים היו להם. אני מתחננת בשבילם. אני בן אדם והילדים שלי בני אדם. אני משתדלת שלא יחסר להם כלום, אבל כמה אני יכולה? עד מתי?" 

לא מזמן הביאה כלב קטן לילדיה. את שמו, פושקה, נתנה השכנה מדושנביי.
כשאני מתפעל באוזניה על שהצליחה בכל זאת לגדל חמישה ילדים, עולה חצי
חיוך ראשון על שפתותיה. "חמישה ילדים וכלב", היא אומרת. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו