בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים

גם עם בואו של חג המולד, בית לחם היא עיר עצובה ועזובה

החג בו עיני כל העולם נשואות אליה מתקרב, אך אין שמחה בבית לחם. החנויות שוממות ומצב הרוח עגמומי. רק ברחבת הכנסייה מסתובבים תיירים שבאו לרגע ומיד יעזבו. סוף שבוע במלון פאר כמעט ריק בתקופה שאמורה להיות העמוסה ביותר בשנה

67תגובות
רחבת כנסיית המולד בבית לחם, השבוע
אלכס ליבק

בשלהי שנת 2016 בית לחם היא עיר עצובה. תוגתה ניכרת בכל: בחנויות המזכרות המוגפות, באלו הפתוחות שעומדות ריקות, בבתי המלון השוממים, בהבעת פניהם של תושביה. אמת — בשעת אחר צהריים מאוחרת שוק הירקות והפירות הומה אדם ופקקי התנועה משתרכים למרחוק. נכון גם שהעיר קושטה לקראת חג המולד ובלילה מנצנצים אורותיה הססגוניים, אבל לא הרבה יותר מכך קורה בעיר.

המשטרה המקומית מנסה לכוון את התנועה הסואנת ברחוב השוק ובה בעת להקנות למקום אשליה של נורמליות ומראית עין של ריבונות, אבל למראה החומה שחונקת את העיר בקצה הרחוב הראשי שלה והתנחלות הר חומה שעל הגבעה הסמוכה — פרבר הצמוד לעיר בעל כורחה — מתנפצות האשליות.

בית לחם היא עיר כבושה וחנוקה הכיבוש כמנהגו נוהג, כמותו גם הייאוש. הוא בולט במיוחד לקראת חג המולד, בימים בהם משווע יותר מתמיד הניגוד בין מה שיכול היה להיות בעיר היפה הזאת, ערש הולדתו של ישו, ובין מה שמתרחש בה. בשנה הבאה: חגיגות היובל לאסונה.

המקום אולי הכי עצוב בעיר הוא המלון בו שהינו בסוף השבוע האחרון — ג'סיר פאלאס, לפנים אינטרקונטיננטל, פאר מלונות העיר. מתחם אבן עם חזית מעוטרת ויפה, מלון רחב ידיים, עם בריכת שחייה גדולה, שטחים ציבוריים למכביר, אולמות נשפים וחדרי קונגרסים, סוויטות וחדרי מנהלים, בתי קפה, ברים ומסעדות — ושממה אחת גדולה. מסדרונות ארוכים ודוממים שלא מובילים לשום מקום, חללים שכבר מזמן לא עשו בהם שימוש. יותר מ–200 חדרי אורחים, מלון חמישה כוכבים, שהולכים ודועכים. אין דבר נוגה ממלון ריק.

בסוף השבוע שעבר שהו בו מלבדנו רק עוד שלושה אורחים: פלסטיני מרמאללה ובני זוג ערבים מחיפה. מזנון ארוחת הבוקר שפע מכל טוב והשולחנות מסביבו היו ריקים מאדם. סוכנות תיירות מנצרת הציעה השבוע שלושה לילות במלון בקריסמס במחיר מיוחד — 1,050 שקלים לאדם, כולל ארוחת בוקר. ספק אם ההצעה הזאת תמלא את המלון. לא קשה לדמיין איך היה המלון הזה אמור להיראות: תיירים מכל רחבי העולם, אנשי עסקים, צליינים אמידים וגם ישראלים לסוף שבוע.

הזמר נעצר במחסום

כבר היה כאן גרוע יותר: קריסמס 2001, לפני 15 שנים. באוקטובר 2000 פלש צה"ל לעיר במבצע "חומת מגן" וחייליו התמקמו במלון הפאר הזה והשתלטו עליו למשך חמישה חודשים רצופים. זו היתה כנראה הפעם האחרונה שהמלון הזה היה בתפוסה מלאה.

באפריל 2002 שבו הכוחות לעוד שבועיים, וכמו בפעם הקודמת, גם הפעם הותירו אחריהם הרס רב. מאז שופץ המלון ותוקנו נזקי צה"ל ובאכסדרה אין עכשיו איש. בחזיתו רחוב יאסר ערפאת שהופך לדרך חברון, הרחוב הראשי שחוצה את בית לחם מצפונה לדרומה.

לשמאלו של המלון החומה שמסתירה את קבר רחל, מפויחת ומטונפת מהפגנות הזעם נגדה, ובעורפו נושף מחנה הפליטים אל־אעידה, מהקטנים והקשים במחנות הפליטים בגדה. בשנים האחרונות נפצעו ונהרגו בו כמה וכמה ילדים ונערים שהתגרו בחיילים שעל המגדל המבוצר שמגונן על קבר רחל וצר על המחנה שלהם.

מכירת אביזרי חג בבית לחם, בשנה שעברה
אי־אף־פי

בין מיצג המפתח של השיבה בשער המחנה ובין הפילבוקס של צה"ל, לאורך גדר בית הקברות של המחנה, יודה לא מעט גז, נורתה לא מעט אש חיה ונשפך לא מעט דם בחודשים האחרונים. כל זה במרחק מאות מטרים מהג'סיר פאלאס, שבסוף השבוע האחרון שרר בו השקט המוחלט.

באנו לכאן להשתתף בכנס בינלאומי של הארגון הנוצרי "קיירוס פלסטין", שנערך השנה תחת הסיסמה "אמונה, היצמדות והתנגדות יצירתית". השרה לשעבר לענייני ירושלים ברשות הפלסטינית, הינד חורי, עמדה בראש הכנס והכומר הפלסטיני מיטרי ראהב נשא בו את הרצאת הפתיחה. אורחת אחת לא הגיעה: ד"ר איזבל פירי, תיאולוגית בכירה במועצת הכנסיות העולמית, גורשה כמה ימים קודם לכן בבושת פנים מנתב"ג, בתואנה כי ארגונה תומך בחרם על ישראל. ישראל התגאתה בגירוש המחפיר הזה.

מזכ"ל הארגון, הכומר הנורווגי אולאב פיקסה טווייט, דווקא הורשה להיכנס ואף נשא דברים בכנס. עלבונה של עמיתתו המגורשת וזעם ארגונו ניכרו בדבריו, אף שהיו מאופקים, כיאה לכומר נורדי. פעילי מועצת הכנסיות העולמית מוכרים בבית לחם כמי שעומדים באפודים החומים שלהם ומשקיפים, מלפני עלות השחר ועד אחרי שקיעת החמה, על הנעשה במחסום 300, מחסומה הגדול והקשה של העיר, שבו נדחסים ומושפלים מדי בוקר אלפי פועלים — מורשי הכניסה המאושרים לישראל. אחר כך הם מדווחים לכנסיותיהם. זה חטאם.

אבל הכנס של קיירוס גם שפע מידה של אופטימיות ותקווה, כיאה לאנשי דת נוצריים. והתזמורת והזמרים הפליאו לשיר ולנגן שירי דת בערבית, אחרי "בילאדי, בילאדי", ההמנון הלאומי. אחד הזמרים נפקד גם הוא: הוא נעצר בדרכו לכאן במחסום הקונטיינר שמבתר בין דרום הגדה לצפונה. "קולו נותר במחסום", התפייטה המנחה. מנהיגי דת נוצרים בגלימות ומצנפות, גדשו את השורות הראשונות. בלט ביניהם הפטריארך הלטיני לשעבר, מישל סבאח הקשיש ונשוא הפנים.

חומוס במרכז השלום

בבוקר אני יוצא לרחוב ערפאת שטוף השמש. גם ב–2002 הייתי ברחוב הזה, בעיצומו של העוצר הממושך שהטיל צה"ל על העיר. כתבתי אז: "וכך נראית עיר שנכבשה מחדש בידי צה"ל: הרחובות הראשיים ריקים מאדם, שוממים, זרועי הרס. טנקים אימתניים בכל קרן רחוב. הכבישים מצולקים משרשראותיהם. מכוניות פרטיות שהטנקים פגעו בהם בשעטתם, מוטלות מעוכות בצד הדרך, עמודי חשמל ואיי תנועה הרוסים. אבנים, לבנים, כמה חפצי בית, צמיגים שרופים, דודים חלודים ומוצרי חשמל ישנים על הכביש, אולי שרידי התנגדות עלובה. דממת המוות מופרת רק בחילופי יריות בודדים. מדי פעם נשמע גם איזה בום... תמונות סרייבו". ("כורסת טלוויזיה ברחוב ערפאת", 12.3.2002).

כאשר חזרתי לעיר כעבור כחודש התמונה לא השתנתה: "פינת רחוב סנט פאול השישי וסמטת השוק ראיתי את הישגי המלחמה הזאת... כבר הייתי ברחובות עצורים אבל מעולם לא הייתי בדממה שכזאת. שום קול אנושי לא חצה את מפתן הבתים, דממת מוות, רחובות רפאים. עיר המולד היתה לעיר המוות". ("המלחמה על הבית", 10.4.2002).

העיר השתנתה כמובן מאז. אין צה"ל, אין טנקים, רק החומה, הר חומה והמועקה. שישי בבוקר, יום המנוחה, והאווירה ברחובות העיר מזכירה שבת בבוקר יום יפה, אצלנו. מראית עין של שלווה. הכל אומר כאן חו"ל. קשה להאמין שמדובר במעט יותר משעת נסיעה מתל אביב. השימוש בשקל מזכיר מי כאן בעל הבית והריבון. תייר מוונצואלה משלם לרוכל מדהיישה בשטר הנושא את דיוקנו של שאול טשרניחובסקי. דווקא מראות חו"ל הללו, בבוקרו של יום שישי נאה, מעוררים ביתר שאת את השאלות הנוקבות: מה אנחנו עושים כאן? באיזו זכות ממשיכה ישראל לנהל כאן את חיי האנשים?

כיכר האבוס בואכה כנסיית המולד הומה תיירים. קבוצות צליינים מגאנה ומהפיליפינים, מרוסיה ומקולומביה, זורמות אל תוך הכנסייה שנמצאת בשיפוצים. מעטים מאוד הם הצליינים שנשארים ללון כאן, למגינת לבם של מלונאי העיר ורוכליה.

בתא מטען של מכונית אופל ישנה, מכין רוכל מקומי צמר גפן ורוד ומתוק. הוא מסובב את המקל, הגנרטור מוצב על גג האופל, מכין עוד ועוד מנות צמר גפן, עטופות בניילון, אותן הוא תולה על מכוניתו. ספק אם ימכור היום כל כך הרבה צמר גפן מתוק בעיר העצובה הזאת.

רחפת מצלמה מרחפת מעל כיכר המולד. הלהיט של הילדים הוא גרגירי תירס מתוקים בכוס. במסעדת התיירים "אפטים אל־יפאווי", שמתהדרת בכך שנוסדה ב–1948, שנה טעונה, עולה ארוחה של חומוס, סלט, פלאפל ופחית ספרייט במחיר הבל ייאמן: 15 שקלים. "מרכז השלום" הוא שמה של מסעדה אחרת, מזכרת לימי האשליות שהולכים ומתרחקים מכאן וזכרם הולך ומתעמם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו