אזור הדמדומים

הסטודנט מטול כרם שחלם לעבור לארה"ב נורה בדרכו לכימותרפיה

חיילי צה"ל ירו במוחמד ג'לאד כשחצה את הכביש בריצה, וטענו כי ניסה לתקוף אותם. כשלושה חודשים הוא שכב לבדו בבית החולים בילינסון עד מותו בשבוע שעבר. גופתו טרם הושבה למשפחתו

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביו של ג'לאד, תאבת'
אביו של ג'לאד, תאבת'צילום: אלכס ליבק

הוא היה בדרכו לטיפול כימותרפי, האחרון בסדרת הטיפולים שקיבל. בטעות הוא עלה למונית שירות לא נכונה, ומשנוכח בטעותו, ירד ממנה וחצה את הכביש הראשי בריצה. חיילי צה"ל אולי חשבו שהוא אומר לפגוע בהם. ליתר ביטחון ירו בו ופצעו אותו באורח קשה. מאז, שלושה חודשים היה מאושפז בבית החולים בילינסון בפתח תקוה, רוב הזמן במחלקה לטיפול נמרץ. 

כל אותה תקופה לא חשב איש בצה"ל לעדכן את הוריו ובני משפחתו על מצבו של יקירם. לאמו ניתן לכאורה אישור לבקרו כמה פעמים, אבל גם אז, למעט פעם אחת, נמנע ממנה להיכנס לחדרו. כאשר נאמר להם שהשתפר מצבו — לפתע הוא מת. איש לא טרח להודיע להוריו על מותו, לא מתי מת ולא על נסיבות מותו. אפילו גופתו עדיין מוחזקת בידי הרשויות הישראליות וטרם הושבה למשפחתו.

בטול כרם, עירו, אף אחד לא מאמין שמוחמד־עאמר ג'לאד ניסה לתקוף חיילים בדרכו לקבל טיפול כימותרפי. אביו הוא מורה הנהיגה המיתולוגי של העיר, 45 שנים ליד ההגה, וסבו היה השוטר הראשון מהעיר ששירת במשטרת ישראל. תמונתו במדים ובכובע המשטרה מתנוססת על קיר ביתו. כך חי ומת הסטודנט מוחמד־עאמר ג'לאד, בן 25 במותו, שזכה בשנת 2010 בהגרלת הגרין־קארד האמריקאי וחלם לחיות בארצות הברית, עד שמחלת הסרטן עיכבה את מימוש חלומותיו וחיילי צה"ל גדעו אותם סופית. 

ההורים עוכבו במחסום

נשים מנחמות עולות ויורדות במדרגות הבית, בית קומות מטופח במערב טול כרם ששקע בסוף השבוע באבל כבד. סאמר, אחותו של מוחמד, דיקנית בית הספר לסיעוד בקולג' ברמאללה, ואביו, מורה הנהיגה תאבת', מקדמים את פנינו. זהו בית מאופק מאוד, מעורר כבוד. תחקירן בצלם, עבד אל־כרים סעדי, תושב העיר, אומר שזו משפחה לא פוליטית. מוחמד היה בנה הצעיר, שני אחיו חיים במדינות המפרץ. 

לפני כשנה חלה מוחמד ואובחן בלימפומה מסוג הודג'קין. הוא סיים אז שנתיים של לימודי ראיית חשבון באוניברסיטת אל־קודס הפתוחה בטול כרם, ונרשם ללימודי תכנון במכללה ברמאללה. מחלתו אילצה אותו לשנות תוכניות ולדחות את המשך לימודיו. הוא טופל בבית החולים האוניברסיטאי א־נג'אח בשכם, ובחצי השנה הבאה קיבל טיפולים כימותרפיים אחת לשבועיים. סימני המחלה הלכו ונעלמו והוא חש בטוב. 

יום רביעי, 9 בנובמבר 2016, אמור היה להיות יום הטיפולים האחרון שלו. אחותו סאמר התקשרה בבוקר לשאול אם הוא נוסע לבית החולים והוא השיב בחיוב. בשבע וחצי לקח אותו אביו לתחנה המרכזית של טול כרם, והוריד אותו ליד תחנת מוניות השירות לשכם. בתחנה הסמוכה עמדו המוניות לרמאללה. מוחמד עלה בטעות על אחת מהן. ליד הפנייה ליצהר הבחין בטעותו. הנהג הציע שירד בצומת חווארה, ליד המחסום, ויעלה על מונית שירות לשכם. מוחמד אכן ירד מהמונית בחווארה וכדי לתפוס מונית בכיוון השני היה עליו לחצות את הכביש הראשי. הוא עשה זאת בריצה. מצדו השני של הכביש עמד ג'יפ של צה"ל וכמה חיילים, שאבטחו את הצומת בו עוברים מתנחלים. אולי הם חשבו שהוא רוצה לתקוף אותם.

כשהיה באמצע הכביש — ירו בו החיילים. כדור אחד חדר לבטנו. הוא נפל מדמם על הכביש. באותו זמן נקלע למקום אמבולנס פלסטיני שהסיע חולה מג'נין לגשר אלנבי. נהגו, אוסמה נזאל, ראה את מוחמד נופל על הכביש וביקש להגיש לו עזרה. הוא סיפר להורים שמוחמד היה עדיין בהכרה מלאה. החיילים והשוטרים שהגיעו בינתיים מנעו מנהג האמבולנס לפנותו ואל המקום הגיעו כוחות צבא ומשטרה ואתם אמבולנס ישראלי שפינה אותו לבית החולים בילינסון בפתח תקוה. 

זמן מה אחר כך התקשרו מהביטחון המסכל הפלסטיני לאביו וביקשו ממנו לבוא למשרדי הארגון. תאבת', שהיה באמצע שיעור נהיגה, סיים את השיעור ורק אחר כך נסע למפקדה. הוא אומר שחשב שאולי בנו הסתבך במריבה עם אחד מנוסעי המונית ולכן נקרא לביטחון המסכל. 

בעודו יושב שם ושומע שבנו נפגע — אנשי הביטחון המסכל לא סיפרו לו יותר מזה — הוא קיבל טלפון והתבקש לבוא למשרדי השב"כ הישראלי במחסום שער אפרים. שם קיבל את פניו סוכן שכונה "כרים", ולדבריו היה אדיב מאוד. הוא חקר אותו לגבי בנו. גם הוא לא הסכים למסור לו פרטים על מצבו של הבן, אפילו לא אם הוא חי או מת. חברו של האב הצליח בינתיים לברר פרטים נוספים והוא שמסר לו כי מוחמד פונה לבית החולים בילינסון. 

כשהגיע תאבת' לביתו לקח את אשתו והשניים שמו פעמיהם למחסום שער אפרים בתקווה שיינתן להם לחצותו — גילם, מעל גיל 55, היה אמור לאפשר להם זאת — והם חשבו להגיע במהירות לבילינסון. אבל הם עוכבו במחסום וגורשו חזרה כלעומת שבאו בלא הסבר.

שאלות פתוחות

כך החלה מסכת הייסורים וההתעללויות בבני המשפחה, כאילו לא די היה בפציעתו של בנם החולה. בשלושת החודשים הבאים התנהלו חייהם באפלה של חוסר ידיעה לגבי מצבו של בנם, מתנדנדים בין ייאוש לתקווה. איש לא טרח לעדכנם. הם ידעו שמצבו קשה וכי הוא מאושפז בטיפול נמרץ, מונשם ומורדם. אחר כך שמעו שמצבו השתפר. הם העבירו לבית החולים את המידע הרפואי על מחלת הסרטן שלו וקיוו לטוב.

בקשותיו של האב לקבל אישור לבקר את בנו סורבו. האם, מייסיר, קיבלה במשך שלושת החודשים ארבע פעמים אישור לבקר את בנה. בשלוש מארבעת הפעמים היא הגיעה לבית החולים והחיילים־הסוהרים ששמרו על בנה מנעו ממנה להיכנס לחדרו. פעם אחת נתנו לה לראותו מהדלת להרף עין, ופעם אחרת נתנו לה להיכנס לחדרו וללטפו במשך כשתי דקות. מביקור לביקור הלך מצבו והשתפר. הרופאים והאחיות שפגשה שם אמרו לה שהוא שוב בהכרה, וכי הוא שוחרר ממכונת ההנשמה. כמה ימים לפני מותו הוא הועבר מהמחלקה לטיפול נמרץ למחלקה הכירורגית. בכל אותה תקופה הוארך מעצרו בפני בית הדין הצבאי. 

ב–23 בינואר היה הביקור האחרון שלה. שוב לא נתנו לה החיילים להיכנס, רק לדבר עם אנשי הצוות. רופא מטעם מועדון האסיר הפלסטיני, ד"ר כאמל נטור, ביקר אותו באותם ימים ודיווח למשפחה. הם הבינו שמצבו של בנם השתפר וכי הוא החל לאכול. אחר כך חלפו כמה ימים בהם לא שמעו דבר, ולבה של אמו ניבא לה רעות. היא אומרת שבשלושת החודשים האחרונים לא עצמה עין בלילות מרוב דאגה לבנה, אבל בסוף השבוע שעבר גברה דאגתה. 

ביום שישי שעבר החליטה מייסיר להתקשר לאחד מרופאיו במחלקה לטיפול נמרץ אותו פגשה, ד"ר ג'יהאד בשארה. בתה עזרה לה למצוא את מספרו. ד"ר בשארה אמר לה שבנה הועבר ממחלקתו, הוא אמנם היה ביום חופש אבל הבטיח לה לברר על אודות מצבו ולחזור אליה. כעבור זמן מה חזרה האם והתקשרה אליו. היא היתה מאוד לא שקטה לגבי מצבו, למרות הדיווחים האופטימיים מהימים האחרונים. "את מאמינה באלוהים?", שאל אותה הרופא בשארה כשטלפנה אליו שוב, "בנך מת". 

זמן קצר לאחר מכן התקשר ד"ר בשארה למשפחה כדי להודיע להם רשמית בשם בית החולים, כי בנם מת. אבל הם לא יודעים עד עכשיו מתי מת בנם ובעיקר ממה. איש לא הסביר להם. גם את גופתו מסרבת ישראל להעביר לידיהם. 

השבוע הפנינו לדובר צה"ל חמש שאלות: מדוע ירו החיילים במוחמד ג'לאד? מדוע לא ניתן להוריו לבקרו בבית החולים? למה לא נמסר להורים דיווח מוסמך על מצבו? למה צה"ל לא טרח להודיע להם על מותו ועל הסיבות למותו? ומדוע לא הוחזרה גופתו.

זו תגובת דובר צה"ל לשאלות: "בתשעה בנובמבר 2016 ביצע מוחמד עאמר ג'לאד פיגוע דקירה כלפי חיילים בחווארה באמצעות משחיז סכינים. הכוח הגיב בירי ממנו נפצע המפגע שפונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים בילינסון".

ובבית המאופק הזה בטול כרם שררו השבוע, בצד האבל והשכול, גם חוסר הישע וחוסר הידיעה הנוראים. ממה מת יקירם? למה ירו בו? ולמה נעצר? ומה עליהם לעשות כדי לקבל את גופתו? שוב ושוב שאלו, והשאלות נותרו תלויות בחלל הבית.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ