"אמרתי 'קומי אמא, קומי'. הבנתי שהיא מתה": עדויות הניצולים מהפצצת צה"ל בדיר אל-בלח

נור סווארכה היא ילדה בת 11, תלמידת כיתה ו'. ב–14 בנובמבר הפציץ חיל האוויר הישראלי את ביתה והרג את שני הוריה, יוסרה ומוחמד, ואת שני אחיה, מועאז וואסים. גם הדוד שלה, רסמי, אשתו ושלושת ילדיהם נהרגו בהפצצת צה"ל. נור נותרה עם אחיה ושתי אחיותה; יתומה, הלומה וחסרת בית. בשבוע שעבר היא דיברה עם תחקירנית "בצלם" בעזה, אולפת אל־כורד.

באותו לילה, סיפרה הילדה, "כולם ישנו ורק אני לא יכולתי להירדם בגלל הרעש של המטוסים. אחר כך שמעתי רעם אדיר כשהפציצו את הבית שלנו. לידי ישנו האחיות שלי, נירמין ורים. ברחתי מהר החוצה. הלכתי בחושך, לא ראיתי כלום. שמעתי שלושה פיצוצים. באותו רגע ראיתי את אחותי נירמין, שגם ניסתה לברוח, אבל היא לא הצליחה כי היא נפגעה בשתי רגליה.

"התרחקתי מהבית. כשההפצצות נפסקו חזרתי והתחלתי לחפש את האחיות שלי. במקום בית היו שם ערימה של הריסות ובורות גדולים. מצאתי את ויסאם, אשתו של הדוד שלי, ואת הילדים שלה והתחלנו לחפש ביחד את האחיות שלי ואת בני הדודים שלי. מצאתי את אחותי רים קבורה מתחת לחול. הפנים שלה היו מכוסות בדם. ניסיתי למשוך אותה מתוך החול. מצאתי את סאלם ולמא ליד אמא שלי, שאמרה את תפילת השהאדה ואז השתתקה. ניסיתי להעיר אותה, אמרתי לה: 'קומי, אמא. קומי', אבל היא לא שמעה אותי. הבנתי שהיא מתה.

"סאלם בכה. אחר כך מצאתי את אבא. הוא דימם וביקש שאני אזעיק אמבולנס. רצתי מהר למחסן שמול הבית שלנו, וביקשתי מבעל המחסן להזעיק אמבולנס. הוא התקשר, ואני חזרתי הביתה, לבית ההרוס שלנו. עבר זמן והאמבולנס לא הגיע. אף אחד לא בא להציל אותנו. פחדתי כל כך. כל הזמן שמענו מטוסים מעלינו. פחדתי מהם ופחדתי שיפציצו אותנו עוד פעם.

"אחר כך הגיע אמבולנס כדי לקחת אותנו לבית החולים, ואנשים התחילו להתאסף ליד הריסות הבית שלנו. האמבולנס הראשון לקח אותי, את ויסאם, אשתו של דוד שלי, ואת הילדים שלה. באמבולנס היתה גם גופה שלא הצלחתי לזהות. אחי והאחיות שלי נסעו באמבולנס אחר. כשהגענו לבית החולים שוהדא אל־אקצא השכיבו אותנו על מיטות ובדקו את כולנו. אני לא נפצעתי, תודה לאל. סאלם נפצע קשה בירך ונשארתי לידו.

"בבית החולים ראיתי גם את אחותי למא וזה הרגיע אותי קצת. נשארתי בבית החולים עד הבוקר ואז נסעתי לבית של סבתא, אמא של אבא. האחיות שלי רים ונירמין ואחי סאלם נשארו בבית החולים. רק כשחזרתי נודע לי מי נהרג: אמא שלי ושני האחים שלי וגם דודי ודודתי ושלושת בני הדודים שלי. אמרו לי שאבא שלי נפצע קשה מאוד ולקחו אותו לשיפא. כששמעתי את כל זאת קפאתי מהלם. לא בכיתי ולא צעקתי. לא הרגשתי כלום.

• חשיפת "הארץ" | בית משפחת סווארכה היה ב"בנק מטרות" לא מעודכן ולא נבדק מודיעינית לפני ההפצצה
• חלק מהיעדים בעזה מופצצים בלי לבדוק בזמן אמת נוכחות אזרחים
• תירוצים לא יעזרו: מי שהורג תשעה אזרחים חסרי ישע במיטתם הוא פושע מלחמה

"מאז שהצבא הישראלי הפציץ לנו את הבית לא בכיתי; אפילו לא כשנפרדתי מההרוגים לפני ההלוויה. רק הסתכלתי עליהם והרגשתי עצב עמוק. לא האמנתי למה שקרה לנו. כל האנשים שבאו לנחם בכו כשחיבקו ונישקו אותי ורק אני לא יכולתי לבכות.

"אבא שלי היה מאושפז במשך שבוע בערך. כששמעתי שגם הוא מת הגוף שלי התחיל לרעוד. נכנסתי לחרדה נוראה. כשראיתי את הגופה שלו כדי להיפרד ברחתי, לא יכולתי להסתכל עליו. עברו שלושה שבועות מאז שהם נהרגו. אני מאוד מתגעגעת לכולם, ובמיוחד לאח שלי מועאז. היינו מאוד קרובים.

"אני כל הזמן חוזרת למקום שבו עמד הבית שלנו. נזכרת באחים שלי, באמא, באבא. אני נזכרת איך הייתי יושבת עם בני הדודים שלי, איך היינו משחקים ביחד ואיך זה היה כשכל המשפחה ישבה ביחד מסביב לשולחן האוכל. אני נזכרת איך אמא דאגה תמיד שאני והאחים שלי נכין שיעורים. נזכרתי באחי, ואסים: כששיחקנו הוא תמיד היה מנצח ואז היה דורש שאעשה כל מה שהוא אומר לי, 'תביא לי את זה ותביאי לי את זה'.

"לפני שבוע בערך חזרתי לבית הספר. קיבלתי ספרים, ילקוט ותלבושת. הכל חדש, כי כל מה שהיה לי נקבר מתחת להריסות של הבית. אני לא מצליחה להתרכז בלימודים. כל הזמן אני רק חושבת על המשפחה שלי ועל האסון שקרה לנו. עכשיו אני כל הזמן מפחדת, בעיקר בלילה. כשאני שומעת את המטוסים אני נבהלת מאוד. למה הם הפציצו אותנו? מה עשינו להם? הם גזלו ממני כל מה שהיה יפה בחיים שלי. נהפכנו ליתומים".

תזמינו אמבולנסים

סבתה של נור, סלמיה סווארכה, היא אלמנה בת 76 ואם לשישה. היא איבדה את שני בניה ושניים מנכדיה בהפצצה. תחקירן בצלם, חאלד אל־עזאייזה, שמע ממנה בשבוע שעבר על מה שעבר עליה: "התעוררתי בסביבות חצות וחצי מכמה הפצצות מאוד חזקות", היא סיפרה. "אני, הבת שלי והנכדים יצאנו והתיישבנו בסוכה ליד הבית כי פחדנו שהגג ייפול עלינו. פתאום הגיעו דיאא ויוסף, הנכדים שלי, פצועים בכל הגוף וצורחים. הם אמרו לנו, 'המטוס הפציץ את הבתים שלנו ואנחנו לא מוצאים את אבא ולא את דודה מרים. דוד מוחמד נפצע והוא הולך למות. תזמינו אמבולנסים'. כששמעתי את זה הרגשתי שאני מתעלפת. לא ידעתי מה קורה סביבי. התחלתי לדפוק על הדלתות של השכנים ולצרוח: 'הילדים שלי הלכו'. הם הזמינו אמבולנסים.

"הייתי באפיסת כוחות, לא הייתי מסוגלת ללכת. נשארתי אצל השכנים. הם ניסו להרגיע אותי ולא אמרו לי מי נהרג. בסביבות שש בבוקר יצאתי אתם לבית החולים בדיר אל־בלח, אבל הם לא נתנו לי לרדת מהאוטו. אחר כך הם אמרו לי שהעבירו את הבן שלי מוחמד לבית החולים שיפא, אבל לא אמרו לי כמה שהידים יש. בגלל שהם לא נתנו לי לרדת מהאוטו הבנתי שבני רסמי נהרג.

"חזרתי הביתה. בסביבות עשר וחצי בבוקר התחילו לבוא אנשים לבית שלנו, ואיתם הגיעו גם הגופות של שמונת השהידים: רסמי, מרים, מוהנד, פיראס, סאלם, יוסרא, מועאז וואסים. כשראיתי את זה התעלפתי. התעוררתי בבית החולים. שם נתנו לי חמצן וזריקת הרגעה וחזרתי הביתה.

"נפרדתי מבני רסמי, מאשתו והילדים שלהם, ומאשתו של מוחמד והילדים שלהם וואסים ומועאז. הבן שלי מוחמד נפצע קשה, וקיוויתי שהוא יחזיק מעמד ויבריא, אבל ביום שישי, 22 בנובמבר 2019, גם מוחמד נפל שהיד. התעלפתי שוב, ושוב אשפזו אותי. אני עדיין לא מסוגלת לדבר הרבה. כשאני חושבת על מה שקרה אני קורסת".

ומי גר בפחון

ויסאם סווארכה, בת 33, איבדה בהפצצה את בעלה, רסמי. בביתם שהופצץ הם גרו עם ארבעת ילדיהם ועם אשתו השנייה של בעלה ושני ילדיה. נהרגו גם אשתו השנייה של רסמי ושני ילדיה. ביתם היה מבנה עלוב עם גג מפח וחלק מהקירות מניילון. צה"ל טען שחשב כי הפחון הזה הוא "מתקן אימונים" של הג'יהאד האיסלאמי.

בחצות וחצי, גם ויסאם שמעה פיצוץ עז והרגישה שהבית מתמוטט עליה ועל הילדים. היא התחילה לצרוח ולקרוא לילדיה ולבעלה. היא לא ראתה דבר באפילה. "חיפשתי את הילדים שלי ובסוף מצאתי את כולם מחוץ לבית", היא סיפרה לאל־עזאייזה, "דיאא ופהד נפגעו מרסיסים. גם אני נפגעתי מכמה רסיסים בראש וברגליים. ראיתי מיד שמוהנד, הבן של בעלי, שגידלתי מאז שהיה בן שבוע, איננו. התחלתי לשאול איפה הוא ולחפש אותו. מצאתי אותו בתוך בור מכוסה בחול. ראו רק את הראש שלו. התחלתי לנקות את הראש שלו מהחול. הוא לא נשם והיה ברור שהוא מת. אחר כך הלכתי לבית של גיסי מוחמד, ומצאתי שם אותו ואת אשתו, שניהם מוטלים על האדמה. גיסתי גססה, נלחמה על חייה. גיסי מוחמד היה פגוע בכל הגוף. הבת שלהם נור, עמדה לידם ובכתה.

"פתאום נזכרתי בתינוקת שלי, פרח, בת החודשיים. התחלתי לחפש אותה בכל מקום — בין ההריסות, בין האבנים, אבל לא מצאתי אותה. לא יכולתי לראות כלום בחושך. ניסיתי גם לחפש את בעלי ואת אשתו אבל לא יכולתי בגלל ערימות החול והאבנים. שלחתי את בני דיאא בן העשר לבית של סבתא שלו, כדי שיודיע להם מה קרה שיזמינו אמבולנסים. אחר כך הגיעו האמבולנסים והתחילו לפנות את הפצועים ואת השהידים.

"אמרתי לפרמדיקים שאני לא מצליחה למצוא את התינוקת שלי. הם מצאו אותה מתחת לחול. הייתי בטוחה שהיא מתה ורק בבית החולים ראיתי אותה והייתי מאושרת לגלות שהיא חיה. הייתי בבית החולים שעתיים עם הילדים. תפרו לנו את הפצעים ושחררו אותנו הביתה.

"נסענו לבית של אמא של בעלי ואז נודע לי שבעלי, אשתו ושלושת הילדים שלהם כולם נהרגו, וגיסתי יוסרא ושני בניה נהרגו, ובעלה במצב קריטי. התחלתי לצרוח. צעקתי על כולם. צעקתי על מה שקרה לנו. למה בכלל הפציצו אותנו? מה פשעו הילדים? על מה הם נהרגו?

"הכי קשה היה כשהביאו את השהידים הביתה כדי שניפרד מהם. הסתכלתי על מוהנד, הבן של בעלי, שגידלתי כמו ילד שלי, ובכיתי. נפרדתי מבעלי, מאשתו ומהילדים שלהם. ברגע אחד איבדנו אותם ואיבדנו את הבית שבו גרנו כולנו ביחד. מאז ההפצצה הבנות שלי מתעוררות בלילה מבוהלות ומתחילות לצרוח. במיוחד הקטנה. הן הולכות להריסות של הבית שלנו וחוזרות עצובות. הן איבדו את אבא שלהן ואת האחים שלהן. החיים שלי נהפכו לאסון גדול. אני חיה בהלם ובחרדה גדולה".

השכן, טאלב מסמח, בן 46, היה בין הראשונים שהגיעו למקום ההפצצה, ומיד החל לנבור בהריסות יחד עם עוד שכנים, ולחפש אחר פצועים וגופות. לאל־עזאייזה סיפר שהיה בהלם כשנוכח כי בתיהם של רסמי ומוחמד לא קיימים עוד. "מצאנו את הבנים של מוחמד, ואסים ומועאז, שנהרגו והיו קבורים מתחת לחול", הוא סיפר. "מצאנו את אשתו של מוחמד, יוסרה, ואת רסמי, מוטל במרחק של כמה מטרים מצפון לבית שלו. הוא נפגע בראש ונהרג. מצאנו את מרים, אשתו של רסמי, את הבנים שלהם פיראס וסאלם, ואת הבן של רסמי מוהנד. כולם היו קבורים מתחת לחול, בלי רוח חיים. מצאנו גם את מוחמד, אחיו של רסמי, קרוב לאשתו ולבנים הקטנים שלהם. הוא היה פצוע קשה בראש, מכוסה עפר ומחוסר הכרה.

"מצאנו את הילדים של רסמי, פהד, פאווזי ורסמייה זרוקים על הקרקע במרחק של 50 מטרים מהבית שלהם. חלקם צעקו. ממערב לבית של מוחמד מצאנו את הילדים שלו, נרמין, למא, סאלם ורים, שהיו קבורים חלקית בעפר. חילצנו אותם בחיים. לא הצלחנו למצוא שניים מהבנים של רסמי ומרים: פיראס וסאלם. המשכנו לחפש עד שמצאנו אותם, בשבע בבוקר, קבורים מתחת לחול מצפון לביתם, ללא רוח חיים. הם היו האחרונים".