בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחת השמש

מה שישראל צריכה זה קצת יותר שנאה עצמית

נהוג לטעון שאנשי הרוח שלנו מוציאים את דיבתה של ישראל ואפילו מכורים לשנאתה. למעשה, רובם נאמנים למדינה באופן מביך

91תגובות
דויד גרוסמן. גם הביקורת החריפה ביותר מבליעה אהבה עזה לישראל
רויטרס

"זו האמת על אוסטריה: האדם האוסטרי הנו נאצי־קתולי מטבעו, ירצה או ימאן, קתוליות ונאציות היו מאוזנות תמיד בעם הזה ובמדינה הזאת, פעמים היו יותר נאצים, פעמים יותר קתולים, אך לעולם לא אחד מהם בלבד. הראש האוסטרי חושב תמיד בדרך נאצי־קתולית. גם ההוגים האוסטרים חשבו תמיד בראש נאצי־קתולי מסליד כזה. כשאתה מהלך ברחובות וינה אינך רואה אלא נאצים וקתולים, שפעמים הם מגלים את הצד הנאצי, פעמים את הצד הקתולי שלהם, ובדרך כלל את שני הצדדים כאחד, והוא שחושף בהסתכלות מקרוב את אופיים הדוחה, בין שתרצה או לא".

את דברי השטנה האלה כתב הסופר האוסטרי תומס ברנהרד בספרו "מחיקה" (הוצאת שוקן, 1999, מגרמנית: אברהם כרמל). כמי שגדל בתקופה הנאצית, היתה לו בוודאי סיבה טובה ליחס טעון כלפי ארצו. אך אפשר להתרשם ששנאתו השוצפת לאוסטריה לא היתה תלויה רק בעברה הנאצי של המדינה. הדברים לא נכתבו בשנות ה–40, וגם לא בשנות ה–60, אלא בשנות ה–80 — תקופת הסוציאל־דמוקרטיה האוסטרית. עם או בלי נאציזם, ברנהרד ממש שנא את מולדתו האוסטרית. רוב הספרים שלו כוללים השתלחויות פרועות מהסוג שצוטט כאן. בספר "לחטוב עצים" שתורגם לאחרונה לעברית בהוצאת בבל, הוא מתאר את אוסטריה בתור "המשתנה של אירופה, שהגיעה למצב של שיממון מבחיל ולכלוך שאין לשאתו". הוא השמיץ בפראות את מולדתו גם כשעלה על הבמה לקבל את אחד הפרסים החשובים ביותר במדינה. והוא לא הסתפק בשנאה תיאורטית: בצוואתו הוא אסר על פרסום ספריו והעלאת מחזותיו באוסטריה במשך 50 שנה — רק כדי לצחוק מתוך קברו על ארצו ועל בני עמו.

הדוגמה של ברנהרד ראויה לאזכור כאשר מדברים על חוסר־פטריוטיות של אנשי רוח בארצנו. בזירה הציבורית בישראל נשמעת לא פעם הטענה שסופרים או אמנים ישראלים לא אוהבים מספיק את מדינתם, או מוציאים את דיבתה מעל במות בינלאומיות. בכלל, לא נדיר לשמוע אמירות בסגנון "שום עם לא מבקר את עצמו כמו הישראלים" או "אנחנו עם מוכה שנאה עצמית". אך אלה טענות שנובעות מהיעדר מוחלט של פרספקטיבה. מלבד בודדים יוצאי דופן, הישראלים נאמנים למדינתם באופן מביך, ומעריצים אותה כמו ילדי פעוטון שמאוהבים בגננת.

מי שינסה למצוא את מקבילו הישראלי של ברנהרד, קרוב לוודאי שייכשל. לא תמצאו כאן גם מקבילות לשנאה שביטא אדגר אלן פו כלפי האמריקאים ("גזע של צאצאי בעל ועובדי ממון") או ז'ן ז'נה כלפי צרפת ("זה לא ביטוי חזק מספיק, 'לשנוא' את צרפת, זה כלום, מה שאני מרגיש זה רצון לפלוט את צרפת מתוכי"). בתחילת החודש שודרה בערוץ 10 כתבה של אושרת קוטלר בשם "ישראל בעיני סופריה". דויד גרוסמן, אתגר קרת, צרויה שלו — כולם התייצבו שם ושפכו את המליצות הדביקות הרגילות על ייסורי החיים בישראל ועל החרדה מפני העתיד, משובצות בדברי ביקורת מעודנים. אבל כולם הקפידו להבהיר, במילים כאלו או אחרות, כמה הם אוהבים את ישראל וכמה היא יקרה ללבם. כאלה הם אנשי הרוח שלנו: לכל היותר הם יבטאו שנאה כלפי יסוד כלשהו במדינה או בחברה הישראלית: לבנימין נתניהו, למירי רגב, למתנחלים, לחרדים, לאשכנזים, לאלימות בכבישים, לבידוק בנתב"ג. מי ששונא את המדינה, חייב להבהיר שהוא אוהב את העם. מי ששונא את הצבא, יסביר שהוא אוהב את המסורת. מי ששונא את ירושלים, יצהיר שהוא חולה על תל אביב. מי ששונא את השירים, יישבע שהוא אוהב את האוכל. אבל לא תמצאו מישהו שפשוט שונא את ישראל, את הישראליות, את הישראלים.

אדם עם דגל ישראל מלופף על צווארו
אלכס ליבק

אני מקנא באומות שיש להן סופרים שממש שונאים את מדינתם — שנאה שוצפת ומבעבעת. מרוב דיבורים על שנאה עצמית, התרבות הישראלית מוכה באהבה עצמית פתולוגית. העיסוק האינסופי בטקס הדלקת המשואות הוא דוגמה מוחשית לכך. בטלוויזיה, בעיתונים, ברשתות החברתיות — אנשים עוסקים בטקס הריקני הזה כאילו מדובר בחתונה שלהם. באופן כללי, חגים וטקסים קולקטיביים מרגשים את הישראלים באופן אינפנטילי. גם אנשים משכילים, שמחשיבים את עצמם לאינדיבידואליסטים, מתקשים לבנות לעצמם סיפור חיים עצמאי, שאינו כפוף לרשימת המשימות שכופה עליהם המדינה: עכשיו תשבו, עכשיו תשמחו, עכשיו תחשבו על השואה, עכשיו תאכלו עוגת גבינה. לוח השנה הלאומי שולט על החיים.

מרחק רגשי בטוח

יש טענה נפוצה, שעל פיה אינטלקטואלים צריכים לאהוב את עמם ומדינתם גם כשהם מבקרים אותם. זו טענה רווחת בימין, אבל לא פחות מכך בשמאל, שאוהב להסתמך בעניין זה על ציטוט כלשהו של ג'ורג' אורוול המהלל את הרטט העובר בלב לנוכח הדגל המתנוסס. למרבה המזל, לא כל האינטלקטואלים נשמעים כמו אורוול. ועל רקע חגיגות הלאום הדביקות, המזכירות יום כיף במקום עבודה סדיסטי, יש מקום להזכיר: במצבים מסוימים, תפקידו של איש הרוח הוא דווקא לשנוא את העם שלו. אפילו להרגיש כלפיו בחילה.

לא צריך לחשוב שישראל היא מדינה פשיסטית כדי לשמור ממנה על מרחק רגשי בטוח. אין צורך אפילו בנימוקים מסובכים מדי. בכלל, יש כאן פרדוקס מוזר, כי לפעמים נראה שכולם בישראל מרגישים זרים בארצם: המזרחים מרגישים שהאשכנזים ייבאו אותם כמו חומר מילוי, והאשכנזים מרגישים שהמזרחים לקחו להם את המדינה. יש את אלה ששונאים את אריק איינשטיין, ויש את אלה שמתוסכלים מכך שלא שומעים אותו מספיק. ועם זאת, במקום לשנוא ביחד את ההוויה שמסביבם, כולם מתעקשים להיאחז באהבת המולדת ובתקווה בנוגע לעתידה.

"מה שבריטניה צריכה זה יותר דקדנס", אמר פעם סופר אנגלי מפורסם. באותו אופן, מה שאפשר לאחל לישראל ביום הולדתה ה–70 הוא יותר שנאה עצמית. יכול מאוד שזה יועיל לה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו