בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחת השמש

פוליטיקת הזהויות הגיעה לשלב האבסורדי ביותר

יהודים ובני מיעוטים אחרים ניסו תמיד להסתיר את שורשיהם. אלא שזהויות שנחשבו בעבר למעמסה הופכות כיום לנכס פוליטי, והתוצאות מגוחכות בהתאם

21תגובות
סינתיה ניקסון ואליזבת וורן
Caitlin Ochs, Mary F. Calvert / רויטרס

בשבוע שעבר פירסם השבועון "דר שפיגל" תחקיר הנוגע לאחד הרבנים הרפורמים הבולטים ביותר בגרמניה, וולפגנג זייברט. זייברט, בן 71, הוא רב של קהילה קטנה בשלזוויג־הולשטיין הצפונית, מוכר כאחד הדוברים הרהוטים של היהדות הרפורמית הליברלית ומראשי הפעילים לדיאלוג בין־דתי בגרמניה. במשך שנים הוא נודע כבן לניצולי שואה. אלא שמסמכים מהארכיון הכנסייתי של פרנקפורט הוכיחו שמדובר במתחזה. התברר שזייברט הוטבל לנצרות לאחר לידתו, וגם הוריו וסביו היו נוצרים פרוטסטנטים. יותר מכך: בשונה מגרמנים לא מועטים, לא נראה שהיו לו אפילו שורשים יהודיים. אחרת, קשה להסביר כיצד התאפשר לסבו לשרת כקצין בוורמאכט בזמן מלחמת העולם השנייה.

המקרה של זייברט הוא קיצוני, אבל גם טיפוסי לאווירה התרבותית בגרמניה. בגרמניה הפילושמית שורשים יהודיים הם נכס פוליטי, ולעתים גם כלכלי. גרמניה עושה מאמצים נואשים לשחזר את החיים היהודיים שהיו בה לפני השואה, אך מכיוון שהקהילה היהודית הוכחדה הלכה למעשה, לא נדיר למצוא גרמנים נוצרים שמתגיירים ומגיעים במהירות לתפקידי רבנים וראשי קהילות. זייברט יוצא דופן רק מבחינה זו שלא טרח להתגייר. כאשר עומת עם הממצאים, הוא הסביר: "אני חושב שרציתי שתהיה לי היסטוריה יהודית שתתחבר לזהות היהודית שאני חש שיש לי".

תסביך האשמה של הגרמנים הוא אמנם ייחודי, אך פרשיות הנושאות קווים דומים מתרחשות לאחרונה גם במקומות אחרים בעולם. בחודש שעבר פרצה שערורייה במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, כאשר מושל ניו יורק, אנדרו קומו, רמז שהמועמדת מולו בפריימריז, סינתיה ניקסון, גילתה סובלנות כלפי אנטישמיות. ניקסון, שהתפרסמה ככוכבת "סקס והעיר הגדולה", מיהרה להפריך את הטענה והדגישה את קשרי המשפחה היהודיים שלה: "אני אם לילדים יהודים", הצהירה. מקורביה הוסיפו שהיא חברת קהילת "שמחת תורה" במנהטן — בית הכנסת הלהט"בי הגדול בעולם — ושהיא אפילו נשאה שם פעם "דבר תורה" על פרשת קורח. במקרה זה, ניקסון לא טענה לשורשים יהודיים — הוריה הם ממוצא גרמני ואנגלי — אבל הזדרזה לאמץ את הזהות היהודית. מבחינה פוליטית בניו יורק, זה מהלך משתלם.

במשך דורות ניסו יהודים ויהודים־לשעבר להסתיר את שורשיהם היהודיים. אבל באווירה הנוכחית, מה שהיה מעמסה הפך ליתרון. זה תקף בנוגע לזהות יהודית, אך גם בנוגע לזהויות אחרות שסבלו מדיכוי ברוטלי. הסנאטורית הדמוקרטית אליזבת וורן, הנחשבת למתמודדת פוטנציאלית לנשיאות בבחירות 2020, טענה בעבר שיש לה שורשים ילידיים של שבטי צ'רוקי ודלאוור. היא הסבירה שבמשפחתה אמרו שלסבא שלה "יש עצמות לחיים גבוהות כמו של אינדיאנים". כאשר לימדה באוניברסיטת הרווארד, היא היתה רשומה כשייכת לקבוצת מיעוט.

ב–2015 פרצה שערורייה בעקבות חשיפת העובדה שרייצ'ל דוליזאל, פעילה למען זכויות שחורים ומרצה ללימודים אפרו־אמריקאיים, התחזתה במשך שנים לשחורה, אף שהיתה לבנה לגמרי. נכון להיום, אפשר כבר לזהות דפוס: בסביבות תרבותיות ליברליות ורדיקליות, לא תמיד משתלם להיות WASP — לבן, אנגלוסקסי ופרוטסטנטי. אמנם, בכל העולם גברים ונשים משקיעים מאמצים עצומים להלבין את עורם כדי להיות אטרקטיביים יותר בשוק העבודה. גם בארה"ב תפקידים רבים הם עדיין מועדון סגור של גברים לבנים; ממשלו של דונלד טראמפ הוא דוגמה בולטת לכך. אבל במחנה המתחרה, יש יתרונות רבים לתיבול מיעוטי־אקזוטי ולהשתייכות לזהות מדוכאת כלשהי.

רייצ'ל דוליזאל
אי־פי

במסגרת משטר השיח הזהותני, התוקף של דעות ואמירות נשפט על בסיס זהותם של הדוברים. זו הסיבה שגם מי שנחשבו ללבנים מכל בחינה נוברים במרתפים המשפחתיים כדי לחפש לעצמם רכיבי זהות של קבוצה מדוכאת. זה לא מעניק להם כרטיס כניסה לקבוצה המדוכאת (ולרוב הם גם לא מעוניינים בכך), אלא זכות דיבור במעמד הפוליטי של מייצגי המדוכאים. זיוף של זהות כזו עשוי להיות משתלם יותר מאשר זיוף של תואר אקדמי או פרט אחר בקורות החיים. כמובן שחשוב לבחור את הזהות הנכונה: להיות מוסלמי, למשל, זה לא כל כך מומלץ.

נשף הזהויות

השתייכות לקבוצה מדוכאת היא טיעון מנצח בכל ויכוח. מצב זה מייצר אינספור תופעות מגוחכות, בשמאל ובימין כאחד. בכל מקום צצות דמויות שהנכס היחיד שלהן הוא מטען הזהויות המגוון שהם נושאים. לאחרונה התבלט ברשתות החברתיות פעיל ההסברה הישראלי חן מזיג, מהדוברים הקולניים ביותר נגד ה–BDS בארה"ב. מזיג מציג את עצמו בתור "A Gay Jew of Color", כלומר גיי־יהודי־מזרחי, או בלשונו — "הצטלבות הזהויות (intersectionality) בהתגלמותה". לתפיסתו, כל זה מעניק לו לגיטימציה למחות בקולניות רבה במיוחד נגד כניסתה של הסטודנטית לארה אל־קאסם לישראל.

אז מה עושה מי שאינו שייך לאף קבוצת מיעוט? יש מי שמסתפק בביטויי הזדהות עם הקבוצה המדוכאת. אבל בנקודת הזמן הנוכחית, זה כבר לא מספיק. הסנאטורית וורן הכניסה חידוש: היא ערכה בדיקת דנ"א כדי להוכיח שבמטען הגנטי שלה יש מרכיבים ילידיים ופירסמה את התוצאות. התברר שאחד מסבי־סבה (לפני שישה דורות) היה אולי ממוצא ילידי אמריקאי. המהלך של וורן זכה ללעג מקיר לקיר, החל בנשיא טראמפ עצמו וכלה בנציגי הצ'רוקי, שטענו שוורן לא שייכת אליהם. אך מעבר לגיחוך שבמעשה, הוא מבטא התפתחות חדשה. וורן חיברה בין הגרסה המביכה ביותר של פוליטיקת הזהויות עם אידיאולוגיית הגנטיציזם: האמונה במטען הגנטי בתור מפתח בלעדי להסברת ההתנהגות, התרבות והזהות.

הנשיא טראמפ לועג לבדיקת הדנ"א של וורן - דלג

הפטישיזם של הזהות והעיסוק האינסופי במוצא ובשיוך משפחתי מזכירים לפעמים גרסה ליברלית של תורת הגזע. אך בשונה ממנה, היא לא מסוכנת מאוד. נשף המסכות הזה הפך פשוט לעניין מגוחך ומזמין התקפות מצד הימין. היו שטענו כבר שפרשת וורן והצ'ירוקי סתמה את הגולל על עידן פוליטיקת הזהויות. אך תקדימים מהעבר מוכיחים שמקרים אבסורדיים כאלה לא החלישו את כוחה של פוליטיקת הזהויות. בתקופה הנוכחית, טמטום ואבסורדיות הם דווקא יתרון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו