בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחת השמש

לא פורנזי? לא מעניין

האירועים היחידים שזוכים כיום לתהודה הם אלה הממוסגרים בצורה של חקירה בלשית. למי אכפת מדיונים מורכבים אם אפשר לדבר על שערות ודנ"א?

36תגובות
רומן זדורוב בבית המשפט. שערה שמעסיקה מדינה שלמה
דודי ועקנין

זה יותר משלוש שנים שסעודיה מנהלת מלחמה אכזרית בתימן. מיליוני תימנים הפכו פליטים, ו–22 מיליון מתושבי המדינה נסמכים על סיוע הומניטרי. גם הסיוע הזה מוגבל: המצור הסעודי — ימי, אווירי ויבשתי — מונע גישה למיליוני בני אדם. האו"ם הכריז לאחרונה שבמדינה מתחוללת הקטסטרופה ההומניטרית הנוראה בעולם. אבל המלחמה בתימן היא מלחמה נשכחת, שכמעט לא מגיעה למהדורות החדשות. כנראה זה יותר מדי להזדעזע מהזוועות בסוריה, בלוב ובתימן גם יחד. וכך, הנסיך הסעודי מוחמד בן סלמאן נהנה ממעמד של כוכב פוליטי, בעודו מחריב את המדינה השכנה.

כל זה היה נכון, עד שנרצח העיתונאי ג'מאל חשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול. בן לילה הפך הנסיך הצעיר והכריזמטי לארכי־נבל, וסעודיה לממלכת הרשע. אפילו דונלד טראמפ נאלץ להזדעזע. וזה אכן מבעית: עיתונאי מעונה, נרצח מחוץ לארצו, וגופתו מבותרת. אבל לרגע אפשר היה לחשוב שלפני הרצח סעודיה היתה התגלמות הדמוקרטיה המתוקנת.

הגדיל לעשות נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, שהפך את פרשת חשוקג'י לדרמה משטרתית של איש אחד. כמו בלש או שופט־חוקר הוא נשא נאום קטגוריה מזהיר נגד סעודיה והציג לעולם את "האמת העירומה" על רצח העיתונאי. אמצעי התקשורת בכל העולם עקבו אחרי החשיפות בדבר הרצח. בהדרגה נרקמה תמונה מפורטת, ממש כמו בסדרת המתח "CSI".

אבל האמת שהוצגה על המסך הסתירה מופע מגוחך של צביעות גדולה. ראשית, היא השכיחה את העובדה שחרף הדימוי המתון שלה, סעודיה הורגת אזרחים כל הזמן — לא רק בתימן אלא גם בתוך גבולות הממלכה (הוצאות להורג אינן נדירות בה, ובחודש אוגוסט אף נצלב אזרח מיאנמר בעיר מכה אחרי שהורשע ברצח ובשוד). שנית, ארדואן עצמו רודף עיתונאים בסיטונות, וטורקיה הוגדרה על ידי ארגון עיתונאים ללא גבולות בתור "הכלא הגדול בעולם בתחום התקשורת". שלישית, חופש העיתונות ומצב זכויות האדם מידרדרים בעשרות מדינות בעולם, ולא רק במזרח התיכון — הרבה באשמת טראמפ עצמו, שלא מהסס להציג את התקשורת כאויבת העם. אבל כל אלה מגמות, התפתחויות, תהליכים. שום דבר לא מתחרה בדרמה משפטית מוצלחת.

אם בוחנים את מהדורות החדשות בחודשים האחרונים, מתברר שפרשת חשוקג'י אינה ייחודית. האירועים שזוכים לתהודה הגדולה ביותר הם אלה הממוסגרים בחדשות כחקירה בלשית: פרשת המרגל המורעל סרגיי סקריפל; פרשת השופט ברט קוואנו; פרשת שרה נתניהו. לא מדובר בחדשות פלילים שגרתיות, אלא בפרשיות פוליטיות שמתגלמות בחקירת פשע, על כל החשודים והראיות המשתמעים מכך. גם למנהיגים יש תפקיד חדש: הם מתחפשים לפרקליטי צמרת. נתניהו, שבעצמו אינו זר לחדרי החקירות, נכנס לתפקיד הזה שוב ושוב, כאשר הוא מציג "ראיות חדשות" בדבר תוכנית הגרעין האיראנית. מנגד, שר ההגנה הרוסי מציג ראיות לאשמתה של ישראל בהפלת המטוס הרוסי. וגם במקרה זה, על אף הצביעות שבעמדה הרוסית, ההאשמות מתקבלות ברצינות תהומית.

נאום אפקטיבי של מנהיג כבר לא מבטיח משנה פוליטית או רעיונות חדשים, אלא חשיפות בסגנון משפטי. נאומו של טראמפ בסוף השבוע האחרון, שבו הגיב על הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג, כלל כמה אמירות שערורייתיות, אבל את אילה חסון, למשל, זה לא עניין: ממקום מושבה באולפן החדשות היא קטעה את השידור כי טראמפ "לא מסר מידע חדש".

הנסיך מוחמד בן סלמאן וסלאח, בנו של ג'מאל חשוקג'י, בארמון המלוכה בריאד צילום: HANDOUT/רויטרס
HANDOUT/רויטרס

התקשורת לא רוצה אידיאולוגיה כזו או אחרת, אלא פרטי מידע פורנזי מהזירה. אם זה לא משפטי, זה לא מעניין. אם אין נאשם, אין טעם להדליק טלוויזיה. לא פלא שחשיפה בדבר שערה חדשה על גופה של הילדה תאיר ראדה — ילדה אחת שנרצחה לפני 12 שנה — מקפיצה לאולפן כתבים כאילו פרצה מלחמת עולם שלישית. הדרמה ניכרה כבר קודם, עם שידור הסדרה "צל של אמת". אנשים צעירים שלא קראו בחייהם עיתון, ושלא היו מזהים את בניין הכנסת או את נשיא המדינה, מתמצאים בכל מיטוכונדריה בתאיו של א"ח. נראה שגם כשמדינת ישראל תחדל להתקיים פרשת זדורוב תמשיך להתגלגל, מרחפת בחלל הבין־כוכבי.

מפתיע לעתים לראות איך בתוך כל האי־ודאות של תקופתנו, האמונה באמת המשפטית עדיין תקפה, ואולי אף מתחזקת. מנהיגים של מדינות אויבות, שלכאורה לא מסכימים על כלום, מתנהגים כאילו הם עומדים כולם בבית משפט אחד ומציגים ראיות למושבעים. חשוב לשים לב לעניין, בעיקר בתקופה שבה מרבים לגלגל קלישאות על "עידן הפוסט־אמת": דווקא האמת המשפטית נהנית ממעמד חסר תקדים.

השיח הפוליטי בצורתו המקובלת, עם מפלגות וטיעונים בנושא חברה וכלכלה, קורס לכדי מופע גרוטסקי של חרחורים ונביחות. בספרו "Futurability", שיצא בשנה שעברה, כותב התיאורטיקן פרנקו ביפו בררדי שהדמוקרטיה לא תתאושש מהמשבר שהיא חווה כיום. "בעידן זה של שבריריות", הוא כותב, "הציבור חסר האונים לא יהיה מסוגל ליצור צורות יעילות של אוטונומיה, לחולל שינוי בכוח רצונו ולהביא לתמורות באופן דמוקרטי, כי עידן הדמוקרטיה נגמר".

במקומות רבים בעולם מעטים מצפים עוד להביא לשינוי פוליטי באמצעות מפלגה המשתתפת בדיון ציבורי דמוקרטי. הדרך היחידה שעדיין עובדת היא להביא ראיות על פשע כלשהו שבוצע בעבר. כולנו קטגורים וכולנו שופטים. נראה שאיבדנו את היכולת להיות אזרחים ברפובליקה, הבוחרים באופן תבוני. אבל לשרת בחבר המושבעים אנחנו דווקא מוכנים, ואפילו בהתנדבות. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו