תחת השמש

מכוני הכושר הפכו לעוד מנגנון שליטה של הקפיטליזם

מי שחי בשנות ה-70 לא היה יכול לדמיין איך יעוצב מחדש מאז גופו של האדם המערבי. חוקרים במדעי הרוח שהתייחסו לתרגול גופני כתחביב, רואים בו כיום את עיסוקם העיקרי

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתעמלים במכון וינגייט, 1959
מתעמלים במכון וינגייט, 1959צילום: פריץ כהן / לע"מ
עפרי אילני
עפרי אילני

בספטמבר 1977 יצאה העיתונות הסובייטית במתקפה נגד תופעה שהחלה להתפשט באותו עשור בערי ברית המועצות: מכוני כושר. העיתון "סובייטסקי ספורט" התייצב בחזית המאבק בסדרת כתבות שכוונו נגד מוסדות אלה, שפעלו ממילא במחתרת. כבר ב–1973 הוציאה ועדת הספורט הסובייטית העליונה צו האוסר על הפעלתם של מכוני כושר, כיוון שהם "אינם עולים בקנה אחד עם התפיסה הסובייטית של החינוך הגופני". מערכת העיתון תקפה את מפעילי מכוני הכושר ואת הפוקדים אותם, בטענה ש"גברים שמקדישים זמן לפיתוח שריריהם במכונים לפיתוח הגוף אינם אלא משתמטים יהירים, ככל הנראה בעלי נטיות פליליות או הומוסקסואליות". כדוגמה הם הביאו כמה מקרים של צעירים שהתפתו להרגל. אחד מהם היה מדריך בתנועת הנוער הקומוניסטית שנחשף לתרבות הכושר בעת ביקור של משלחת לארה"ב, ומאז החל לקשט את קירות חדרו בתמונות של גברים שריריים והצהיר שאין בכוונתו להינשא.

ההתנגדות הסובייטית למכוני הכושר יכולה להיחשב לאנקדוטה אחת מרבות בדבר מוזרויותיו הפרנואידיות של המשטר הקומוניסטי. אבל במידה רבה, היא מעידה על תופעה החורגת מגבולות ברית המועצות. שנות ה–70 אינן תקופה רחוקה מאוד, ובכל זאת האופן שבו אנשים בני התקופה התייחסו לגופם היה שונה באופן מהותי מזה המוכר לנו.

מנקודת מבטו של האדם הממוצע באותן שנים, ייתכן שחלק ניכר מבני תקופתנו היו נחשבים למשוגעי פיתוח הגוף. נראה שהוא היה מתקשה להבין מה גורם לאנשים נורמליים להשקיע זמן ומאמץ רבים כל כך בגופם. בספרו החדש "עידן ה–Fitness", מזכיר ההיסטוריון הגרמני יורגן מרטשוקט שב–1970 רכיבה על אופניים לא היתה נפוצה בקרב אנשים בוגרים, מירוצי מרתון היו עניין נדיר, והליכה למכון כושר נחשבה להרגל אקסצנטרי אצל מי שאינו ספורטאי מקצועי. מה שקרה מאז הוא מהפכה של ממש בגופו ובנשמתו של האדם האורבני, שהיא משמעותית לא פחות ממהפכות טכנולוגיות ידועות שהתרחשו בעשורים האחרונים. יותר מכל אידיאולוגיה פוליטית או אמונה דתית, הפכו האימון, הכושר והבריאות לאידיאלים המרכזיים של תקופתנו.

גופו של המעמד הבינוני בן זמננו עבר עיצוב מחדש, ממש ברמה הפיזית. טענות אלו כבר נוסחו על ידי מבקרי תרבות בעשורים האחרונים. כך למשל, אריק שאלין הציג את מכון הכושר כמקדש של פולחן מודרני, והדגים כיצד הטבעיות והקלילות שאיפיינו את הגימנסיון היווני הוחלפו בזמננו במכשירים כבדים ומשוכללים, השואבים השראה דווקא ממרתפי העינויים של ימי הביניים. אך מרטשוקט מיטיב לאפיין את המשטר הסמוי מן העין שמייצר את הגוף העכשווי. לטענתו, הטרנספורמציה הגופנית שעברנו בעשורים האחרונים לא נכפתה עלינו באמצעות צווים או חוקים. היא גם לא קרתה פשוט כי "להתאמן זה כיף" — שהרי רק לפני זמן לא רב, אימון גופני נחשב בדרך כלל לשעמום לא נורמלי. היא הוטמעה בנו בהדרגה, כתוצאה בלתי צפויה אך משמעותית של ההפרטה וההגמשה של שוק העבודה. במצב של תחרות כלכלית מתמדת, נדרש כל אינדיבידואל להוכיח באופן מתמיד את כשירותו ואת יכולותיו.

המילה האנגלית fitness נושאת את שני המובנים: כושר גופני, אבל גם התאמה. כולנו נדרשים להוכיח את היותנו fit, כשירים, והגוף החטוב מהווה הוכחה למשמעת עצמית וליכולת התמדה. הכושר אינו נכס שניתן להשיגו במאמץ מרוכז ואז לשבת רגל על רגל; זהו מבחן תמידי, מסלול ריצה שאינו עוצר לעולם. הפילוסופית אייבי ווילקינסון הגדירה את החברה העכשווית כחברה המיוסדת על "האמנה החברתית של הרזון". מי שאינו מציג לראווה גוף חטוב הוא אזרח כושל.

מרטשוקט מתעכב גם על הכשירות בתחום המיני. הסקס אמנם לא הומצא בעידן הניאו־ליברלי, אבל רף הכשירות המינית המצופה מהאדם הממוצע גבה באופן דרמטי. עד לפני כמה עשורים, גברים ונשים רגילים לא חשו שעליהם להשקיע בעצמם ולשפר את יכולותיהם כדי להיחשב ל"סקס טוב". הם פשוט עשו סקס, בלי למדוד את יכולותיהם. אך האקט המיני הממוצע של שנות ה–70 היה נחשב מגושם ופרימיטיבי מבחינת הטיפוס האורבני בן זמננו, שמשקיע בלימוד תנוחות, ברגישות לגופו ולגוף הפרטנרים שלו, ובעיקר בשיפור הכושר.

מהרוח אל הגוף

בשנים האחרונות מתנהלים דיונים רבים בשאלת הסיבות למשבר מדעי הרוח. הפופולריות של מקצועות כמו ספרות, היסטוריה ופילוסופיה יורדת, וחדרי ההרצאות באוניברסיטאות מידלדלים. יש המסבירים זאת באופי התועלתני של העידן הנוכחי. אך ייתכן שיש לחפש את הסטודנטים למדעי הרוח באינספור חדרי הכושר והסטודיות ליוגה ולגאגא המפוזרים בערים. בפעילויות אלו, שלכאורה אין להן תכלית מעשית, הם מוכנים להשקיע את זמנם ותשומת לבם. היקף עצום של ידע מושקע באיברים ובתנועה, והאינטליגנציה הגופנית הממוצעת של צעירים ומבוגרים גדלה באופן חסר תקדים. ההתייחסות להכשרת הגוף היא רצינית באופן תהומי. מדריכות פילאטיס גאוניות ומדריכי כושר כריזמטיים מושכים אחריהם שובל של תלמידים־מעריצים, כמו סארטר וסימון דה בובואר בשעתם.

ככל שמדעי הרוח מידלדלים, מדעי הגוף מסתעפים ואסכולות מגוונות צומחות ושואבות מורים ותלמידים. יותר מכך: חוקרים צעירים לא מעטים בתחומים כמו פילוסופיה או היסטוריה, שסובלים מביקוש פוחת, מתפרנסים כיום מהוראת יוגה או פילאטיס. אם עד לפני שנים אחדות, הם התייחסו לתרגול הגופני בתור תחביב ולמחקר האקדמי בתור קריירה, היום התהפכו היוצרות: דווקא המחקר הפך למעין עיסוק משני, בעוד מקור הפרנסה הוא מקצועות הגוף.

מבחינה זו, צדקו הסובייטים שראו במכוני הכושר מזימה קפיטליסטית. במבט לאחור, הם לא היו פרנואידים לגמרי. כי תחת מסווה של שחרור, הפך הכושר לאחד מאמצעי השליטה הסמויים מן העין של המשטר הנוכחי. עד כדי כך מוחלטת היא שררתו של משטר הבריאות, שאפילו פעילים אנרכיסטים מקדישים את חייהם לגידול ירקות אורגניים. מבחינה זו, ניתן לקבל את טענתו של מרטשוקט שטיפוס "בטטת הכורסה" הוא מתנגד המשטר האפקטיבי ביותר של עידן הכשירות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ