השמאל הפרו־ישראלי בגרמניה מצא מטרה חדשה: יהודים

קבוצה אלימה של גרמנים מסתערת בחמת זעם על כל מי שנחשד בביקורת על ישראל. מושאי ההתקפה התורניים הם מוסדות להיסטוריה יהודית ומכון לחקר האנטישמיות

עפרי אילני
עפרי אילני
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משתתפים במפגן תמיכה בישראל בברלין, 2014
משתתפים במפגן תמיכה בישראל בברלין, 2014 צילום: Markus Schreiber / AP
עפרי אילני
עפרי אילני

את תומאס, צעיר גרמני נלהב, פגשתי לפני יותר מעשור בהפגנת שמאל רדיקלי בברלין, שמחתה נגד החגיגות לציון איחוד גרמניה. כיוון שהאירוע הרשמי לציון האיחוד היה עמוס ומאובטח, העדפתי לפקוד את עצרת המחאה, שנשמעה לי מסקרנת יותר. זו היתה אמורה להיות עצרת אנטי־לאומנית, שנועדה להזהיר מפני סכנות השיח הפטריוטי על "אחדות האומה". אך כשהגעתי למקום, הופתעתי להיווכח שרבים מהמוחים מנופפים דווקא בדגל ישראל. תומאס היה אחד מהם. הוא התרוצץ על הכביש כשהוא לבוש בדגל כחול־לבן. תהיתי למה דווקא דגל ישראל — הרי כבר עשרות שנים גרמניה היא אחת מבעלות הברית הקרובות שלנו. תומאס הסביר: "אני אנטי־לאומי ושונא כל דגל, חוץ מדגל ישראל, כי ישראל היא התשובה לפשיזם". אחר כך הוא הצטרף לשאר המפגינים ושאג: "סבא, סבתא, די לבכות, אתם פושעים, לא קורבנות".

כך התוודעתי לתופעה הפוליטית הקרויה "אנטי־דויטשה" (אנטי־גרמנים). במקור היה זה פלג אקזוטי שמוצאו בשמאל הרדיקלי המאואיסטי, שהתנגד לעצם הלגיטימיות של אומה גרמנית אחרי הנאציזם, תחת הסיסמה "גרמניה — לא עוד". אבל במשך שני העשורים האחרונים, האנטי־דויטשה החלו להתמקד בעיקר בנושא אחד: התקפה משולחת רסן על כל מי שמביע ביקורת, ואפילו קלה, על מדיניותה של ישראל. תפיסת העולם שלהם פשטנית להפליא: אנטישמיות היא מקור הרוע, וכיוון שישראל היא התשובה לאנטישמיות, ישראל היא הטוב המוחלט.

בהתאם לכך, בהפגנות ובפוסטים בפייסבוק של קבוצה שמאלנית זו נשמעות אפילו קריאות להטיל פצצת גרעין על עזה — כלומר קריאות לג'נוסייד. וזה מגיע למקומות אבסורדיים נוספים. אפילו דרישה לרגולציה של המערכת הפיננסית נחשבת בעיני האנטי־דויטשה לאנטישמית, כיוון שמאחוריה מסתתרת בהכרח איבה לבנקאים יהודים ולציונות הבינלאומית. מפגשי מדיטציה נשית, שמשתתפותיהן מחזיקות ידיים ומתחברות לאם הגדולה, מותקפים גם הם על ידי האינטלקטואלים של הקבוצה: לטענתם זהו פולחן פגאני המכוון נגד המונותיאיזם היהודי.

בוויקיפדיה הם מוגדרים כ"תנועה קומוניסטית אנטי־לאומית". כבר קשה להגדיר אותם קומוניסטים, ועוד פחות מכך אנטי־לאומיים. האנטי־דויטשה לא משתייכים רק לשמאל — רבים מהם הגיעו לימין הכלכלי, וחלקם מוכנים אפילו להתייצב לצד מפלגת AfD הימנית־קיצונית, כיוון שהיא תומכת בישראל.

כל זה נשמע כמו תיאור של כת אידיאולוגית מוזרה. ואכן, האנטי־גרמנים עצמם מונים במקרה הטוב כמה אלפי פעילים. אבל באקלים הפוליטי העולמי הנוכחי, השולי הופך למרכזי והמרכזי לשולי. וכך, בשנים האחרונות הפכה תפיסת העולם הזאת לתופעה החורגת מתחום האנקדוטה. יש לה השפעה רבה בחברה האזרחית ובמערכות העיתונים החשובים ביותר בגרמניה, וכעת גם באוסטריה ובשווייץ. בפרט, היא נעשתה דומיננטית בברלין, שבה יש ריכוז אנטי־דויטשה גדול במיוחד. אותו תומאס, המפגין הנלהב, הפך מאז לאקדמאי ועורך במדור תרבות משפיע.

עיתונאים ופעילים אנטי־דויטשים הם כעת הכוח הפעיל מאחורי ההתקפות על מוסדות בברלין, ודווקא על אלה העוסקים בהיסטוריה יהודית ואפילו בחקר האנטישמיות. הכוונה היא בעיקר למוזיאון היהודי בברלין, שנתון עכשיו למתקפה מכוערת במיוחד. מנהלו הקודם של המוסד, חוקר היהדות פטר שפר, כבר הושמץ על ידי פעילים פרו־ישראלים עד שאולץ להתפטר. בעקבות עצומה ששיתף בטוויטר בזכות חופש הביטוי, נטען שהוא תומך BDS, ולכן אנטישמי. בהמשך הוסבה ההתקפה למנהלת אחרת במוסד, יסמין שומן, המואשמת בכך שהעזה להשוות בין התקפות אנטישמיות להתקפות נגד מהגרים מוסלמים. תומס תיל, עורך בכיר בעיתון "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", פירסם מאמר שבו טען ששומן הפכה את המוזיאון — שבו מוצגות תערוכות על ההיסטוריה היהודית — למוקד פעילות של "האיסלאם הפוליטי".

למעשה, השיח האינטלקטואלי והאקדמי מוסט בעקביות לכיוון הימין הישראלי. כשהנושא הוא ישראל, הבמות העיתונאיות והאקדמיות המכובדות ביותר מפרסמות מאמרים שנדמה שלקוחים מאתר הימין "מידה". אפילו המכון לחקר האנטישמיות — ממרכזי המחקר החשובים בתחומו בגרמניה — נקלע לסערה והואשם באנטישמיות. האנטי־דויטשה דורשים שכל עיסוק באנטישמיות יהיה כפוף לקו האחיד והדוגמטי שלהם. באופן פרדוקסלי, רעיונות ודעות שאפשר להשמיע באקדמיה הישראלית בלי בעיה מיוחדת, יביאו בברלין למהומת אלוהים. גרמנים מלוהטים שחלקם צאצאים של נאצים אינם מהססים לתקוף אנשי שמאל יהודים וישראלים. חוקרים שהקדישו את חייהם לחקר היהדות הולכים על קצות האצבעות מחשש שיאמרו משהו שאינו תואם את תפיסת המציאות האבסורדית הזאת.

מיום השואה ליום איראן

נראה שאיש לא יעצור את טירופם של האנטי־גרמנים, שלמעשה מזכירים עכשיו את האוונגליסטים או קבוצות ימין קיצוני פרו־ישראליות. עולה חשש, שגם אם ממשלת ישראל תחליט לגרש את כל הפלסטינים או לספח את לבנון, סנגוריה בעיתונים הגרמניים יאסרו כל ביקורת. למעשה, מגיניה הגרמנים של ישראל לא מתעניינים בישראל. לכאורה ישראל היא מרכז עולמם, אבל ידיעותיהם על החברה והפוליטיקה הישראלית הן לרוב מוגבלות ביותר. מה שמעניין אותם זה טיפוח הצדקנות של עצמם, שמגיעה למחוזות מבהילים. כיוון שהעבר הנאצי והשואה הם הבסיס לזהות הגרמנית אחרי מלחמת העולם השנייה, הם דורשים להשליך את עצמיותם על העולם כולו.

מהאווירה הנוכחית שהתהוותה בברלין, בירתו לשעבר של הרייך השלישי, אפשר ללמוד על מצבו של הדיון בנושא אנטישמיות 75 שנה אחרי שחרור אושוויץ. הזיהוי בין ביקורת על ישראל לבין אנטישמיות נעשה מהודק יותר ויותר. כל תפיסה אחרת נשללת באגרסיביות. מפגש המנהיגים שנערך השבוע בירושלים מגלם את תפיסת המציאות הזאת, שמכפיפה לגמרי את ההיסטוריה והמוסר לאינטרסים העכשוויים של ממשלת ישראל. כך הפך יום השואה ליום איראן. בגרסה החדשה של השואה, היטלר הוא בסך הכל מבשרו של חמינאי, ונתניהו הוא ההתגלמות העכשווית של אנה פרנק.

אבל ישראל היא לא כל העניין. בבסיס האידיאולוגיה הגרמנית החדשה עומד לכאורה ציווי אחד, שמקורו בהגותו של הפילוסוף תיאודור אדורנו: חובה לעשות הכל כדי למנוע מאושוויץ לחזור. זה נשמע טוב, אך בנקודה הנוכחית הציווי הזה מתגלה כמצפן גרוע, שמי שמסתמך עליו יתעה בדרך. מי שמעמיד את כל תפיסת עולמו על הניסיון לא לחזור על פשע אחד — יהא זה הפשע הנורא ביותר בהיסטוריה — עלול לבסוף להגיע למסקנות אבסורדיות. מתברר שתחת דגל המאבק באנטישמיות אפשר להצדיק פעולות רצחניות, לפגוע בחופש הביטוי ולהשמיץ יהודים, ובעיקר לבזות את התבונה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ