האוניברסיטאות הקיפו את עצמן בחומה. כעת צריך לפרוץ אותה

המעבר של המוסדות האקדמיים להוראה מרחוק מסמל את סופו של אורח החיים הסטודנטיאלי. ייתכן שזו בשורה מרעננת

עפרי אילני
עפרי אילני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טקס סיום־מרחוק באוניברסיטה בטוקיו, בחודש מרץ
עפרי אילני
עפרי אילני

מי שמזדמן לאחת מערי האוניברסיטה בגרמניה — למשל גטינגן, ינה או היידלברג — יכול לבקר שם במוסד היסטורי מוזר: כלא הסטודנטים. סטודנטים שביצעו עבירות משמעת כמו התפרעות, קטטה או התחצפות לפרופסור נשלחו לבית הסוהר הזה למשך כמה ימים. בעבר היתה זו תחנה כמעט הכרחית במסלול החיים של סטודנטים רבים. בתי הסוהר האלה נסגרו ברובם במאה שעברה (דווקא הנאצים שמו קץ למוסד הזה). היום אוניברסיטאות כבר אינן מוסמכות לכלוא סטודנטים מאחורי סורג ובריח. ועם זאת, ועדות משמעת אוניברסיטאיות עדיין מוסמכות להעניש סטודנטים ולהטיל עליהם סנקציות כאלה ואחרות.

בעולם הצרכני שבו אנו חיים, אוניברסיטה היא מוסד חריג. צעירים משלמים במיטב כספם כדי ליהנות משירותיה של האוניברסיטה. אבל בשונה משירותים אחרים, כמו מסעדה או ג'קוזי, האוניברסיטה לא מבטיחה לספק להם הנאה. הם נדרשים לבצע מטלות, להאזין לעתים להרצאות משעממות, ואפילו להינזף בידי מרצים. אך מעבר לכל, הם נדרשים להפוך לסטודנטים — מעמד מיוחד שיש לו זכויות מסוימות, אבל כזה שנתון גם לכוח הכפייה של האוניברסיטה.

בעשורים האחרונים הסטטוס המיוחד של הסטודנט התרוקן בהדרגה מתוכן. מרקם החיים הסטודנטיאלי, שהתקיים בעבר סביב הקפטריה, הספרייה וחדרי ההרצאות, נפרם. הסטודנטים עכשיו מעשיים יותר. הם רוצים "לעשות תואר" כדי לצאת איתו לעולם העבודה. האוניברסיטאות והמכללות הפכו לספק קורסים, כמעט כמו כל עסק אחר.

התהליך הזה הואץ באופן קיצוני מאז התפרצות מגפת הקורונה. כמעט בכל מקום בעולם אוניברסיטאות עברו במהירות להוראה מרחוק באמצעות זום. מה שעוד נשאר ממרקם החיים הסטודנטיאלי התפוגג באחת. "הסטודנטים הרי הפכו לרוחות רפאים של מה שהיו פעם", כתב במוסף זה פרופ' צחי זמיר. כשכל אחד לומד בביתו, הסטודנטים הפכו למקבץ של משבצות מבודדות עם או בלי פרצוף, כמו רשימת חברים בפייסבוק. בחלק גדול מהמקרים הם אינם מפעילים את המצלמה ומשתיקים גם את המרצה. הסטודנטים נמוגו.

הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'ו אגמבן, מחשובי הפילוסופים האירופאים בזמננו, איפיין את השינוי הזה באופן בוטה. בחודש שעבר הוא פירסם פוסט ושמו "רקוויאם לסטודנטים", שבו תיאר את המעבר להוראה מרחוק בתור סופה של הסטודנטיאליות כצורת חיים. מכך משתמע, לטענתו, שגם האוניברסיטה הגיעה לקִצה. "אוניברסיטאות נולדו באירופה מאגודות סטודנטים — universitates — והן חייבות להן את שמן", כתב. "להיות סטודנט משמעותו קודם לכל צורת חיים שבה לימוד והאזנה להרצאות היו מרכיב מהותי, אך לא פחות חשוב היה המפגש וחילופי הרעיונות עם לומדים אחרים, שבאו לעתים ממקומות מרוחקים".

לפי אגמבן צורת החיים הזאת, שהתקיימה במשך כאלף שנה, תמה. "סטודנטים לא יתגוררו עוד בערים שבהן נמצאות האוניברסיטאות שלהם. במקום זאת, הם יקשיבו להרצאות כשהם סגורים בחדרים שלהם, ולעתים מופרדים מאות קילומטרים מאלו שהיו בעבר חברי כיתתם. ערים קטנות שהיו בעבר ערי אוניברסיטה מיוחסות יגלו שקהילות הסטודנטים שלהן, שהיו לעתים המרכיב התוסס ביותר בעיר, נעלמות מהרחובות". אגמבן מוסיף שבשל הדרישה להתמחות בתחומים מצומצמים, האוניברסיטאות הידרדרו לכזו דרגה של שחיתות ושל צרות מוחין, עד שבלתי־אפשרי יהיה להצטער על היעלמותן.

מאז הופעתה של הקורונה, אגמבן התבלט בהבחנות הקודרות שלו בדבר משמעויותיהם של צעדי הסגר שנקטו הממשלות. במאמר רב תהודה שפירסם עם התפרצות הנגיף הוא אף טען שהמגפה מומצאת. כעת, בהספדו לסטודנטים, הוא טען שמרצים שמסכימים להעביר קורסים אונליין שקולים לאותם מרצים שנשבעו אמונים למשטר הפשיסטי. באמירות אלו יש מידה מסוימת של היסטריה, ועם זאת אזהרתו של אגמבן מצביעה על התפתחות מהותית. גם כשיסתיים המשבר, נראה שהחיים האוניברסיטאיים כבר לא יחזרו לקדמותם. הסמסטר שנגמר השבוע מסמן אולי את תחילת הסוף של האוניברסיטה בצורתה המוכרת — צורה שאותה היא שמרה מאז ימי הביניים.

העובדה שהוראה מרחוק מאפשרת ללמוד באוניברסיטה בלי לעבור לעיר אחרת יכולה להיחשב להתפתחות חיובית. במובן מסוים, בעולמנו העכשווי אין היגיון בכך שצעירים יידרשו להעביר את חייהם הפיזיים לניו הייבן או לפריז כדי ללמוד באוניברסיטת ייל או בסורבון. לכן יש שיתארו את רפורמת הזום כשינוי בלתי נמנע, שמחזק את כוחו של צרכן הידע. הפרסומות מבטיחות כבר ללמוד מקצוע "בלי לקום מהספה". אבל גם אם האוניברסיטאות המקוונות הן נגישות יותר ופתוחות יותר, דבר אחד לא נשאר בהן: סטודנטים.

יותר מכך: קורסים מקוונים קיימים ברשת כבר שנים. מי שמעוניין, יכול כבר מזמן לשמוע ביוטיוב קורסים שלמים של גדולי המדענים, הכלכלנים או ההיסטוריונים — כולל כאלה שכבר עברו מהעולם. עוד קודם לכן פעלה האוניברסיטה הפתוחה, שאיפשרה ללמוד תואר תוך כדי שירות צבאי, או אפילו מהכלא. לאורך זמן לא ברור אם יהיה צורך באוניברסיטאות רבות כל כך, הכוללות מערכת מסורבלת שבעצם אינה נחוצה בשביל פלטפורמה מקוונת.

מי שעדיין מסורים ללימוד מעמיק יצטרכו כעת לשאול את עצמם מהו בעצם המרכיב המהותי של הלימודים האקדמיים, זה שאין להשיג באמצעות קריאה עצמאית או צפייה בהרצאות. הם יצטרכו לשאול מה ההבדל בין תואר אקדמי לבין קורס הכנה לפסיכומטרי. ייתכן שהתשובה תהיה שמהות הלימודים באוניברסיטה אינה למעשה תוכן הלימוד, אלא דווקא החוויה.

אשראם במקום קמפוס

לפני יותר ממאה שנה, במאמרו על "המדע כייעוד", טען הסוציולוג מקס ובר כי חיפוש אחר חוויות מסעירות אינו רלוונטי לעולם המדע — ובכלל זה מדעי הרוח והחברה. הוא לעג להבטחות שפיזרו באותה תקופה צעירים נלהבים, שקראו להמיר את העבודה המדעית האפורה ב"חוויה" בעלת משמעות קיומית, שאינה מתנכרת לחיים בשם המומחיות האקדמית, אלא מניצה מתוך זרם החיים. במאה השנים האחרונות אימצו לעצמן האוניברסיטאות את האתוס של ובר, והציבו את "המדע" בליבת הפעילות האקדמית. במקרה הגרוע יותר, הן השתעבדו לעיקרון הרווח.

אבל מה שנדרש בתקופה הנוכחית הוא דווקא תנועה אל עבר החוויה. תנועה זו מתרחשת כבר, במספר רב של מסגרות חוץ־אוניברסיטאיות ללימוד ולקריאה משותפת. העיסוק בפילוסופיה, ואפילו בהיסטוריה ובספרות — אותם מקצועות שממילא אינם מניבים מקצוע "פרקטי" — יוצא מן החומות של המוסדות האקדמיים.

בטקסט שפירסם ציין אגמבן את חיוניותה של הנוכחות הפיזית לתהליך רכישת הדעת. לדבריו, "סטודנטים שאוהבים באמת את הלימוד יצטרכו לסרב להרשמה לאוניברסיטאות שעברו טרנספורמציה דיגיטלית, וכמו בהתחלה, ייסדו לעצמם מחדש universitates, שרק בהן, כנגד הברבריות הטכנולוגית, תוכל המילה שמקורה בעבר לחיות, ותרבות חדשה תוכל להיוולד — אם אכן תיוולד". מסגרות אלו עשויות להזכיר דווקא ריטריט יוגה, או אפילו אשראם. זה נשמע אולי רומנטי, אבל רומנטיקה זה מה שאנשים צעירים מחפשים. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ