חפשו אותי בכפר: האם נשאר עוד טעם לגור בעיר?

אחרי עשורים 
שבהם הושמצו, המגפה ושינוי האקלים הפכו את הפרברים לאופציה השפויה ביותר למגורים

עפרי אילני
עפרי אילני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
כביש איילון ריק בליל הסדר, השנה
עפרי אילני
עפרי אילני

"האם עוד אפשר להציל את ברלין?" — זו השאלה הבולטת במדורי התרבות של העיתונים הגרמניים המובילים בשבועות האחרונים. קוליה רייכרט, עורך מדור האמנות של העיתון פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג, תיאר את ההתאדות של סצנת האמנות של ברלין, שנחשבה במשך שנים לאטרקטיבית ביותר בעולם. האמנים והגלריסטים נוטשים את העיר ומסמנים מגמה כללית יותר: צניחה מהירה בטרנדיות של ברלין. במשך שנים היתה בירת גרמניה אבן שואבת לאמנים וצעירים מהמעמד היצירתי, שנהנו ממחירי דיור נמוכים ומאווירה תוססת. אבל עליית מחירי הדיור המהירה החלה להפוך את החיים בעיר ליקרים מדי. כעת הביאה מגפת הקורונה לסגירה של המועדונים, שהיו מקור משיכה חשוב לעיר. בהתחשב במרכזיותם של המועדונים בתרבות הברלינאית, לסגירתם יש השפעה קשה במיוחד על החיים העירוניים.

ברלין יכולה להתנחם בכך שהמצב לא טוב במיוחד גם בערים גדולות אחרות. במרץ האחרון הכריז ג'ואל קוטקין במגזין טבלט על "סופה של ניו יורק". לדבריו, מה שמבשר רעות לעתידה של ניו יורק הוא שהריחוק החברתי פוגע בדיוק במה שהופך את העיר הזאת למושכת. לכן החיים הניו־יורקיים נפגעו באורח אנוש כל כך, לעומת החיים הפרבריים והכפריים, שבהם מורגשת המגפה במידה מועטה הרבה יותר. ניו־יורקים עשירים החלו לפרוש לבתיהם הכפריים כבר בתחילת המגפה, אבל גם צעירים רבים בעלי הכנסה לא יציבה מגלים בהדרגה שבשנים הקרובות אין להם מה לחפש בעיר הגדולה.

גם העיר תל אביב מאבדת את האטרקטיביות שלה במהירות מפתיעה. בשבועות האחרונים נראה לפעמים שכל תל אביב מדברת על לעזוב את תל אביב. צעירים רבים שחיו בדירות שכורות נאלצים לסגת מן העיר לפרברים. גם כאן הגורם לנטישה הוא השילוב בין יוקר המחיה להשפעות הקורונה. כאשר מסעדות, בתי קפה, חנויות ומועדונים נסגרים בזה אחר זה, ועל מופעי תרבות אין מה לדבר — אין סיבה ממשית לשלם שכר דירה גבוה כל כך. למי שהכנסתו נפגעה או נפסקה עקב המשבר, עזיבת העיר היא לא גחמה אלא הכרח. כפי שעולה מראיון שהתפרסם בשבוע שעבר ב–TheMarker עם סגניתו של חולדאי ציפי ברנד, גם קברניטי העיר חוששים שרוח העיר תל אביב מצויה תחת איום של ממש.

אפשר לראות בשפל שפוקד את הערים הגדולות תופעה זמנית שתחלוף תוך חודשים או שנים בודדות, עם סיומו של משבר הקורונה. אבל גם אם הנגיף לא יהווה עוד איום חמור, יש סיבות אחרות לעזוב את הערים. אחת מהן היא החום. עומס החום באזורים עירוניים גבוה במיוחד. אגירת החום של האספלט והבטון גורמת לעיר להיות חמה במעלות אחדות לעומת הסביבה. גלי החום הקיצוני, שנעשים תכופים וארוכים יותר ויותר, הופכים את הערים למלכודות מוות.

ברור שהערים אינן עומדות להינטש על ידי כל תושביהן בשנים הקרובות. רוב תושביו האנושיים של כדור הארץ, יותר מארבעה מיליארד בני אדם, חיים כיום בערים, וחלקם הגדול צפוי להישאר בהן. אבל המגמה של נהירה למרכזי הערים עשויה להיבלם. עוד בשנים שלפני הקורונה הבחינו חוקרי עירוניות במגמה של פיזור הצפיפות בערים הגדולות בעולם. זה קורה בפריז ובקראצ'י, בלוס אנג'לס ובלאגוס, בלונדון ובצ'נגדו: הערים גדלות גיאוגרפית, אך אזורי הליבה שלהן נעשים דלילים יותר.

גם צעירים אורבניים מעודכנים עוברים בחלקם לפרברים טרנדיים, המכונים Hipsturbia. בד בבד, צורות חיים שהיו מזוהות בעבר עם הערים הגדולות נודדות לאזורי הפרברים והכפרים. כך למשל, בארה"ב נוצרה בשנים האחרונות תרבות מפותחת של קווירים כפריים, שמבקשים להפקיע את התרבות הקווירית מן הערים הגדולות.

כעת גברה המגמה באופן דרמטי. בחודשים האחרונים טיפוסים עירוניים רבים נאלצו להתנסות בחיים מחוץ לערים. הם פוגשים שם את אחיהם או אחייניהם הצעירים בתחילת שנות ה–20 לחייהם, שמעולם לא הצליחו להרוויח מספיק כדי לעזוב את בית ההורים. הקורונה מביאה להתאהבות מחודשת בפרברים, שהושמצו והולעגו במשך עשורים על ידי מעצבי דעת קהל אורבניים. המעבר המסיבי לעבודה מהבית, בסיוע טכנולוגיות כמו זום, יאפשר לאנשים רבים לוותר על הנסיעה היומית למשרד הממוקם בעיר.

יש אלטרנטיבה

השאלה הגדולה היא אם יימצא תחליף לערים כמוקד של מקוריות מחשבתית ואינדיווידואליזם. הסוציולוג הגרמני גיאורג זימל תיאר את העיר הגדולה כמקום משכנה של החירות. במאמרו "העיר הגדולה וחיי הנפש" מ–1903 הוא ציין שדווקא הניכור העירוני מאפשר לתושביה להיות חופשיים, עצמאיים ואינדיבידואליסטים. "העיר הגדולה ממריצה את הדחף לקיום אינדיבידואלי ואישי מובהק", כתב זימל. "דווקא הקירבה הגופנית והצפיפות מבליטות ביתר שאת את המרחק הרוחני". פרויקט הנאורות והמודרניות קשור באופן הדוק לחיים בערים. באופן היסטורי, התפוררותן של הערים הגדולות והמעבר המעבר לאזורים הכפריים מזוהה במידה רבה עם רגעי משבר בהיסטוריה של הציוויליזציה, כמו קריסת האימפריה הרומית ותחילתם של ימי הביניים.

בעשורים האחרונים הלכה והתחזקה הזהות המטרופולינית. תושבי לונדון, ניו יורק או הונג קונג מרגישים עצמם במקרים רבים קרובים יותר לתושבי ערים גדולות אחרות בעולם מאשר לתושבי המדינות שבהן הם חיים. הפער הזה התחדד עוד יותר בשנים האחרונות, כאשר הערים הגדולות הצביעו למועמדים ליברליים, ואילו באזורים הכפריים גאתה הלאומנות. קשה לחזות אם מגמת היציאה מן הערים תביא להתפוררות המרכזים הליברליים, או דווקא לליברליזציה של האזורים הפרבריים והכפריים.

אבל חופש ומודרניות לא חייבים להתקיים דווקא בערים גדולות. בגרמניה של המאות ה–18 וה–19, למשל, דווקא עיירות קטנות היו במקרים רבים מוקדים של מחשבה חופשית. כך למשל, יצירות המופת של גתה נכתבו בעיירה ויימאר והרומנטיקה הגרמנית נולדה ביינה הקטנה. יותר מכך: הקיום בערים קטנות איפשר צורה מסוימת של חירות פוליטית, גם אם זו היתה שונה מאידיאל החירות שצמח במטרופולינים של צרפת או אנגליה. קשה לדמיין שאותו מודל ישוחזר בעולם העכשווי, שהוא טכנולוגי והמוני הרבה יותר. ועם זאת הוא מוכיח שהיציאה מהערים לא מבשרת בהכרח את קריסת הציביליזציה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ