עפרי אילני
עפרי אילני

•אפשר לדמיין תרחיש כזה: בשנים הראשונות של העשור שלפנינו, תגבר המודעות לנזקים החמורים של ההתמכרות למסכים דיגיטליים. הלחץ החברתי להימנע משימוש בסמארטפון במקומות ציבוריים יגבר. מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם יחושו תסכול מהתלות שפיתחו בלייקים, הודעות והתראות, אך לא ימצאו דרך להיחלץ ממנה. ב–2022 ישטוף את העולם קמפיין חדש למאבק בסמארטפונים וברשתות החברתיות: במקום מסכים, תאכלו גזר. ידוענים שונים, מטיילור סוויפט ועד כריסטיאנו רונאלדו, ידווחו איך הצליח הגזר לחלץ אותם ממאורת הארנב הדיגיטלית שאליה נשאבו. בכל פעם שמתחשק לך לרענן את הפיד בפייסבוק או באינסטגרם, הם יסבירו, גש למקרר ותאכל גזר. הגזר הוא פתרון פשוט, בריא וטבעי להסחות הדעת שיוצרת הטכנולוגיה. אכילת גזר דומה למדיטציה: היא תובעת ריכוז והתמסרות, אבל היא זמינה לכל אחת ואחד ואינה מזיקה לבריאות או לסביבה. המרשם החדש לחוליי החברה יתפשט במהירות בעולם. אך בתוך חודשים אחדים מתחילת הקמפיין יבחינו חוקרים מודאגים בתופעה חדשה: האנושות מצהיבה. צריכת היתר של הגזר תיתן את אותותיה. אבל זו כבר תהיה בעיה של מישהו אחר.

התסריט המתואר הוא דמיוני, אבל לא בלתי־אפשרי. גלים של חרדה מפני נזקי הרשתות החברתיות שוטפים את הזירה הציבורית העולמית מדי כמה חודשים. הגל העכשווי נגרם בהשפעת הסרט התיעודי "המלכודת הדיגיטלית" (The Social Dilemma) — המוצר המדובר ביותר של נטפליקס בשבועות האחרונים. הסרט מציג מונולוגים של כמה מנהלים בכירים לשעבר בענקיות טכנולוגיה כמו פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם, שעזבו את החברות והחליטו להכות על חטא. הם מעידים ממקור ראשון על האופן שבו הם וחבריהם הינדסו מנגנון שכורה מידע ממיליארדי בני אדם כדי להשתלט על תודעתם. האלגוריתמים שתיכנתו מיועדים להחזיק את המשתמשים צמודים למסך במשך שעות ולמכור להם פרסומות. הם מראים גם שהרשתות מעודדות הקצנה פוליטית ומסייעות להפצת תיאוריות קונספירציה חסרות ביסוס.

בין המונולוגים מציג הסרט באופן דרמטי את האופן שבו משתלטת הרשת על מוחו של בן, תלמיד תיכון אמריקאי תמים. את האלגוריתם מייצגים שלושה גברים (המגולמים שלושתם על ידי וינסנט קרטיזר) — מעין מפקדה הממונה על ניטור פעולותיו של הנער. כמו אנשי מודיעין שיושבים במטה הם מפעילים את הגירויים המדויקים שימשכו את קורבנם לתוך המלכודת. זוהי הגשמה של מעין פנטזיה נפוצה, גם אם פרנואידית: מלאך משגיח שמתעניין בכל מה שאנו עושים, ומנתח כל מילה, תמונה או פעולה.

אך מיותר לומר שזה לא המצב. לאיש לא אכפת מאיתנו. שום חוליה של אנשי מודיעין לא רושמת את סודותינו הכמוסים. לחברות הטכנולוגיה אין שום עניין בחיי האהבה שלנו, בדעותינו הפוליטיות או במחשבותינו הכמוסות. אנשי פייסבוק אינם מרכלים על יחסינו עם האקס. אנשי פייסבוק מתעניינים בחיינו בערך כמו כל זבן ממוצע במכולת. מה שהם רוצים זה שנישאר בפייסבוק ושנראה פרסומות — זה הכל. מבחינה זו, גם אם האופן שבו מוצגת טכנולוגיית המעקב בסרט הוא אלגורי, הוא יוצר רושם מטעה. גרוע מכך: הוא מצייר תמונה מעוותת של קבוצת "מושכים בחוטים" השולטים מאחורי הקלעים בכל ההתרחשויות בעולם. בכך, היא תורמת ליצירת אותן פנטזיות קונספירטיביות פשטניות שבהן הסרט נועד לכאורה להיאבק.

הטענה שהשימוש ברשתות החברתיות תרם לעלייתם של משטרים פופוליסטיים היא כנראה נכונה. אך אין להתעלם מכך שרשתות חברתיות משולבות כמעט בכל תופעה פוליטית בדור האחרון. גם עלייתו של ברק אובמה יוחסה בזמנו לרשתות חברתיות, וכך גם הצלחתו של ברני סנדרס בפריימריז.

כל מי שעיניו בראשו יכול היה להבחין כבר לפני שנים בהשפעות ההרסניות של הרשתות החברתיות. יותר מכל דבר אחר, הן הפכו למנגנון יעיל להפליא של פיקוח ונרמול חברתי, שאינו מופעל על ידי סוכנים עלומים במטה שבמפרץ קליפורניה אלא על ידי הסביבה החברתית של כל אחד מאיתנו. כאשר אנו מצרפים חברים בפייסבוק, אנו יוצרים בעצמנו את אותה ועדה שעוקבת אחרינו, ומפקחת על מעשינו ופעולותינו. בד בבד אנחנו ממלאים בהתנדבות את תפקיד החוקרים ביחס לאנשים אחרים. הפיקוח, אם כן, נמצא קרוב לבית והוא אינו דמיוני אלא ממשי למדי.

להט מוסרי חדש

לעומת זאת, אם יש משהו שאפשר ללמוד מ"המלכודת הדיגיטלית" והשיח סביבו, זה שהתנזרות מרשתות חברתיות הולכת והופכת לבון טון במעמדות האמידים. אם לפני עשור רכישה של סמארטפון מתקדם ושימוש ברשתות חברתיות נחשבו לסממן של תחכום ועדכון, בשנים האחרונות התהפכה המגמה. הפער הדיגיטלי עובר כיום דווקא בין ילדים עשירים שלומדים בבתי ספר המגבילים שימוש בטכנולוגיה (למשל בתי ספר אנתרופוסופיים), לבין שאר הילדים שצמודים למסכים. בהכללה מסוימת, ניתן לומר שבעוד ההמונים מבלים את ימיהם בטיקטוק או בפייסבוק, המעמדות הגבוהים נוקטים הסתייגות סנובית כלפי הפלטפורמות האלה. במקרים קיצוניים הם אף מתהדרים בטלפונים ניידים פשוטים ובטכנולוגיות אטיות אחרות.

באופן פרדוקסלי, את מגמת ההתנזרות מטכנולוגיה הזאת מובילים אנשי הייטק. אנשי עמק הסיליקון היו כנראה הראשונים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים שבהם נאסר השימוש בסמארטפונים. אך יותר משהדבר מעיד שהם יודעים משהו ששאר האנשים טרם גילו, זוהי הוכחה לכך שברשתות חברתיות דבק כעת דימוי של מעין ג'אנק פוד, שהעשירים יכולים להרשות לעצמם להימנע ממנו. המאבק נגד הסמארטפונים מתחיל להידמות למאבק נגד עישון בעשורים האחרונים, או נגד אלכוהול בארה"ב של תחילת המאה שעברה. הוא מנוהל בלהט מוסרי, שמאחוריו עומד בעיקר רצון בבידול מעמדי. מובילי הטעם יטענו שהמדיה החברתית מזיקה לנפש ולחברה, אבל למעשה הם מתכוונים לומר שהיא המונית.

אחד הדוברים בסרט, ג'סטין רוזנשטיין, ציין שמבחינת חברות הטכנולוגיה אנחנו שווים יותר כסף כאשר אנו בוהים במסך, מאשר אם נשקיע את הזמן "בחיים עשירים יותר". הבעיה היא, שלרוב האנשים אין מושג מהם בעצם "חיים עשירים". אם להסתמך על "המלכודת הדיגיטלית", המשמעות של חיים עשירים היא תחרויות ספורט, רישיון נהיגה וערכי משפחה שמרניים. אבל גם בצורת החיים הזאת, שעליה הסרט מתרפק, אין דבר "טבעי". כמו כמעט כל דבר בעולמנו, גם היא תוצר של קפיטליזם — אולי קפיטליזם מגרסה מוקדמת יותר.

המתנגדים העכשוויים של המסכים מתיימרים לחלץ אותנו מן המערה שבה כלאו אותנו ברוני הטכנולוגיה. אך ברוב המקרים, הם רוצים פשוט להעביר אותנו למערה אחרת, חשוכה לא פחות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ