כשהתותחים רועמים, השמאלנים מפסיקים להרגיש

בעתות לחימה, לצד ההקצנה הקריקטורית ימינה, מתבלט גם הטיפוס ההפוך: השמאלן שנחוש לגלות איפוק, גם מול מות ילד בן ארבע או עריפת ראשו של אדם

בני ציפר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
בני ציפר

הדיוקן שאני עומד לצייר להלן אינו של אדם אחד ספציפי. הוא מצויר לפי תערובת של התנהגויות פתולוגיות שנתקלתי בהן בזמן האחרון, וחשתי צורך להנציחן כאן. בעתות רגיעה היו התנהגויות כאלה מעידות אולי על חוסר איזון נפשי של נושאן אבל בזמן מלחמה, מה מוזר, הן נטענות כביכול במשמעות נורמלית.

הדעה הרווחת היא שהמתח המלחמתי מביא אנשים להקצין את עמדותיהם לכיוון הימני באופן קריקטורי לעתים ("צריך לשטח את עזה!"). הדיוקן הקולקטיבי שלהלן בא לאפיין דווקא את הטיפוס ההפוך, והמעניין יותר, של השמאלן הקריקטורי, התל אביבי, המתרגש וזועם וחש תסכול לא פחות מהטיפוס הימני. הוא כולו אדרנלין והתלהבות מן המלחמה, אבל כדי שחלילה לא יטעו ויחשבו שהוא ימני המוני, עליו להכריז על "ברוגז" עם כל סוג של רגש: אני מאופק משמע אני קיים. ובמלים אחרות: רגש אאוט!

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ