עם כל ההערכה ל"שוברים שתיקה" - אין עדויות תמימות

אני לא מצדיק את אברי גלעד, אבל הזדהיתי עם העצבים שלו בראיון עם מנכ"לית הארגון. כי להתייחס לסיפורים של כמה יוצאי דופן כמו אל מציאות אובייקטיבית זו הטעיה

בני ציפר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בני ציפר

"מה עובר על ציפר", תוהים אנשים מאחורי גבי, "זה נכון שהוא נהפך לימני אחרי אצל שרה נתניהו?". המגזין הצרפתי "נובל אובזרווטר" אף העלה את התהייה הזאת על פני השטח כשפתח לפני זמן מה מאמר של שלושה עמודים על ישראל במלים: "איזה זבוב עקץ את בני ציפר".

התשובה היא, שאכן עקץ אותי זבוב כלשהו, אבל לא בעת ביקורי בבית ראש הממשלה. זה קרה כשהתארחתי לארוחת ערב בביתו של דיפלומט גרמני בכיר המוצב בירושלים. יחד עמי הסב לשולחן אחד הפעילים המרכזיים של "שוברים שתיקה", כשהארגון היה עוד בתחילת דרכו. עלי לציין שהרגשתי שם אותו תסכול נורא שחש אבי, שבהיותו נער בווינה בשנות ה–30 נאלץ לצחוק יחד עם חבריו מן הבדיחות האנטישמיות שהתעופפו בחלל הכיתה כדי להיות מקובל ולא לבלוט כיהודי. ההבדל היחיד היה שכאן צחקו, או ליתר דיוק מתחו ביקורת חריפה וצינית, על ישראל הכובשת־הנפשעת. אבל סיטואציית ההשפלה היתה דומה, ואמרתי בלבי אז: לא עוד. שוב לא ארשה זאת, ולו לזכרו של אבי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ