שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

משפט ראווה

אפשר להירגע. גם אם ישתנה הליך המינוי לבית המשפט העליון, היצר הבסיסי הזה של השופטים, להיזכר כגיבורים שהכניסו לכלא מפלצות מסוכנות, יישאר כשהיה

בני ציפר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בני ציפר

חוץ מסבי עליו השלום, שבצעירותו רוצץ במכת אגרוף את גולגלתו של קצין רומני שכינה אותו "יהודי מלוכלך", ובית משפט גבוה שפט אותו שלא בפניו לעונש חמור במיוחד, חיו אבותי את חייהם, ואני אחריהם, בלי שהיה לנו כמעט שום מגע עם האולימפוס המשפטי. כך גם דומני רוב האנשים שאני מכיר. אחרי ככלות הכל, יש בשופטים משהו מגוחך, בסבר פניהם החמור כאשר הם יושבים מאחורי דוכנם בלי נוע עד שלא ברור אם הם ערים או שנרדמו בכיסאם מרוב שעמום.

ועם זאת, באופן פרדוקסלי לגמרי, כל כמה שברור לכל אחד מניסיונו הפרטי שהמגע עם בתי המשפט אינו תכופות אלא סיוט מתסכל, אין דבר המרתק את הבריות יותר מלהציץ אל הדרמות שמספקים בשנים האחרונות בתי המשפט בדמות משפטי ראווה לידוענים שסרחו. כי הבה נקרא לילד בשמו: אף-על-פי שלכאורה אין בתי המשפט אלה המספקים ישירות לעיתונות את הגילויים המסעירים מישיבותיהם, ואת הפרטים העסיסיים על נשיא פלוני שפתח את הריצ'רץ' לעיני מתלוננת פלמונית, או כיצד שילשל ראש ממשלה פלוני כסף לכיסיו של מאכער אלמוני, האפקט הוא של משפט ראווה, מהסוג הזול ביותר.

אין תימה שבמצב עניינים זה, קבוצות אינטרסים פוליטיות רבות לוטשות את עיניהן אל מושב במוסדות רבי הכוח הללו, היכולים לחסל במחי יד מוניטין של אנשי מעלה, או להימנע מלעשות כן, הכל לפי ראות עיניהם. את האשם בכך שבתי המשפט צברו כוח השפעה אדיר כזה צריך להטיל עליהם עצמם ועל התיאבון השיפוטי שלהם. מתקבל הרושם ששופטים מחוזיים ועליונים, וגם נשיאי בתי משפט, כולם אחזם בולמוס, כולם רוצים להיכנס להיסטוריה כגיבורים שהכניסו לכלא מפלצות מסוכנות.

ביניש בדיון בעתירת המתמחיםצילום: סלמן אמיל

איני בטוח אם הרוזן הצרפתי דה מונטסקייה, מנסח עקרון הפרדת הרשויות, אינו מתהפך בקברו או קורא "אבוי, מה עשיתי", כשהוא מביט ביישום הישראלי של עקרונותיו. כאשר הגה את רעיון עצמאותה היחסית של הרשות השופטת במאה ה-18, לא עלה על דעתו שתהיה טלוויזיה, וכי שעשועונים הקרויים "ריאליטי" ישבשו את דעתן של הבריות כך שגם שופטים עטורי קפלט ייסחפו בעל כורחם על ידי התאווה לצאת מאפרוריות מקצועם אל אור הזרקורים. כי ראה נא, כבוד הרוזן מונטסקייה, איך אפילו הליכי המינוי לנשיאות בית המשפט העליון, עניין משמים לכל הדעות, עוברים תהליכי וולגריזציה נוסח תחרות ריאליטי, שבה קהל של מתבוננים מהצד, שאין לו מושג במה מדובר לאמיתו של דבר, מצפה במתח אם היפה או החנון יזכו במשרה הנכספת.

לפתע פתאום נהפכו הליכים ביורוקרטיים ופורמליים כגון ועדת השימוע למועמדים לשופטים בבית המשפט העליון להיות עניינו של כל אחד, וכל אחד מגבש לו דעה מקורית משלו, ומוכן להתווכח עליה בלהט. אבל שאלו את המתווכחים מה בעצם ההבדל בין הוועדה לבחירת שופטים לוועדת החוקה של הכנסת (שהרי על כך נסב הוויכוח, אם כי איני מוכן לחתום על כך, שכן עד עתה לא ירדתי לסוף הדקויות האדמיניסטרטיביות הללו). הרוב יישארו פעורי פה.

על מה העימות בכלל, אם כן? העימות, נאמר, הוא בין שמאליים כביכול לימניים כביכול על הליכי המינוי לשופטים בבית המשפט העליון. אבל הרי צריך להיות תמים או עיוור כדי לא לדעת שזה מכבר נעלמה מן האופק הישראלי ההבחנה בין שמאל לימין ושפוליטית אין לנו בעצם אלא עיסה חסרת גוון, שההבדל בינה לעיסה חסרת הגוון שקדמה לה הוא לכל היותר בסגנון. לשמאל, כך נהוג לחשוב, יש יותר נימוסים. הם מנגנים בפסנתר מוסיקה קלאסית, והימין בא וכמו דוב סוגר בכוח את מכסה הפסנתר על אצבעותיו של השמאל המעודן. פוי, לא יפה, דוב ימני גס, איפה למדת להתנהג כך?

השמאל-כביכול, שאצבעותיו כואבות, יכול להירגע, אך גם הימין-כביכול ראוי שיקבל את ניצחונו עם קמצוץ של מלח. התסריט הגרוע ביותר הוא שבית המשפט העליון, מרגע שייפול לידי הימין, יאבד נקודות במדד הפופולריות שלו כ"מעוז האחרון של הדמוקרטיה הישראלית" וייהפך לחלק אינטגרלי מהעיסה האפורה השלטת של השמאלימין. אבל מהכירנו את יצר התהילה הטבוע בכל, כולל בשופטים תחתונים ועליונים, ומהשמאל ומהימין וממה שביניהם, יש להניח שהם יחתרו, כקודמיהם, לתפוס להם פושע ציבור עסיסי ומפלצתי במיוחד, ויכניעו אותו לקול צהלת ההמון. ואני סומך עליהם שתיאבונם לא ייתן להם לברור בין מפלצות מהשמאל ומהימין. *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ