בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השער נסגר

עד לא מזמן נדמתה בעיני “המהפכה” המצרית לספקטקל עממי שאין לו שום כוונה לשנות באמת את המציאות, ואז סירבו לתת לי ויזה 


38תגובות

סיפור האהבה שלי עם מצרים נמשך עשרים ושבע שנה רצופות. הוא נגמר בשבוע שעבר בטריקת דלת סמלית. הפקיד של מחלקת הוויזות בשגרירות מצרים בתל אביב החזיר לי את הדרכון והודיע ביובש שבקשתי לאשרת כניסה למצרים נדחתה. זה לא אישי, נאמר לי, מפני שדחו את הבקשות של כל הישראלים היהודים, להוציא כמה אנשי עסקים. אבל אני נפגעתי באופן אישי. אותי? לדחות אותי? אחרי כל מה שעשיתי בשבילך, את מפנה לי עורף והולכת עם אלה שמבטיחים לך עתיד טוב יותר. איזה עתיד את חושבת שמצפה לך, ארץ כפוית־טובה שכמותך!


בטריקת השער הזאת, בדיוק כמו בסיפורו הנודע של קפקא “לפני החוק”, קיבלתי שיעור השלמה מרוכז בכל מה שלא הספקתי לדעת, או לא רציתי לדעת, על מצרים במשך כל עשרים ושבע השנים הטובות. וזה כשלעצמו דבר שראוי לומר עליו תודה גדולה לארץ הנילוס. האם היתה טורחת ללמד אותי את השיעור הזה אלמלא היתה מעוניינת בי בכל זאת בתור פרטנר? הו מצרים יקירתי, הבהירי לי את כוונותייך.


חבר טוב שלי, משורר טורקי שחשב שבתי הקפה ובתי הזונות של קהיר ישמשו אותו לנצח כמקור השראה לשיריו, כתב לי שזה נגמר; שהעיר שלנו שוב לא תהיה מה שהיתה. לא האמנתי לו ונסעתי לקהיר מעט אחרי נפילת המשטר הישן לראות הכצעקתה. סובבתי ברחובות, בכיכרות ובשווקים. מן ההתקוממות של 25 בינואר בכיכר תחריר נותרו אז בעיקר מוכרי המזכרות של “המהפכה” - שרצו אחרי לשכנע אותי לקנות את הסטיקרים, הדגלונים, החולצות והכרזות שלהם, והשוטרים שרצו אחריהם ואחרי דוכני הארעי שלהם כדי לגרשם.


“המהפכה” נראתה לי כהפקה גדולה של סדרת דרמה מצרית בכמה פרקים, שעדיין לא גמרה להיכתב. ספקטקל עממי ענק זה אין לו שום כוונה לשנות באמת את המציאות אלא רק לבדר את המשתתפים בו ולהסיח את דעתם מן הבעיות המוחשיות, שאותן רק אללה יודע איך פותרים. מצחצח הנעליים הנצחי בפתח בית המלון שלי - אחד מתוך שלושה שנאבקו מדי בוקר על צחצוח שתי נעלי - סח באוזני כחולם, שכל חייו חיכה לרגע הזה, שיבוא במהרה, שבו ייתלה חוסני מובארק.


האזנתי לדבריו בסבלנות, ובלבי אמרתי: “יא מוהנדיס ‏(על פי מה שסיפר, הוא מהנדס במקצועו, אבל בגלל מובארק לא מצא מעולם עבודה מתאימה‏), אם ייתלה הנשיא לשעבר, במה זה יקדם אותך? כי אם כך אתה שוגה בחלומות נקמה, תמשיך להיות מצחצח נעליים עד סוף ימיך”.


האמונה בגאולה דרך תמונות מרשימות וספקטקלים היא המצאה מצרית. אלפי שנים לפני שהומצא הקולנוע במערב, סיפקו ציורי הקברים הססגוניים מעין קולנוע לאלה שהלכו לעולמם, להעביר את שעות הבטלה הארוכות שלאחר המוות בצפייה, שוב ושוב, בסרטים הנעים הללו של עלילות חייהם וחיי האלים שלהם המצוירים על הקירות. באותם סרטים גם אני הקטן מילאתי תפקיד: כי הנה אני, בשיירת הכנענים - וחמור עמם - יורדים מצרימה, כפי שהיא מצוירת על קיר מערת הקבורה של בֶּני חסן במצרים התיכונה.


בספרי ההיסטוריה של נעורינו תואר האַפְריז הזה במלים “בני ישראל יורדים מצרימה”, והוא הועתק שוב ושוב באיורי ההגדות של פסח. כי רצינו - רציתי - להיות חלק מהספקטקל המפואר שהיא ההיסטוריה של מצרים, ולא בתפקיד מבקשי מקלט או עבדים.


כי כנגד הנצח היהודי, המופשט, התובעני, העמידה מצרים את הנצח הקליל, הנהיה מעצמו, ושאינו דורש כל מאמץ. פשוט יושבים ומביטים במחזוריות הנצחית שאין לעצור אותה של חיים ומוות ותחייה מחדש. גם בעולם הזה: משטר חי, עד שהוא מתבלה ומת, או מומת, ולאחר תקופת ביניים כאוטית הוא קם לתחייה בגוף חדש שאינו אלא הגוף הישן בתחפושת חדשה, וחוזר חלילה.


ואני, חמור שכמותי, נתקעתי באחד משלבי המעבר האלה וחשבתי אותו לנצחי. כמו שבני ישראל נתקעו בשעתם במצרים בימי יוסף ושכחו שהגרסה המצרית של הנצח דורשת התחלפות של תפאורות, שאם לא כן יהיה משעמם לעין. תפאורת מובארק הוחלפה בתפאורת טנטאווי, ותפאורת טנטאווי תוחלף בתפאורת האחים המוסלמים. וכך מצרים לעולם עומדת.


לפני שנים אחדות, בפרבר של אלכסנדריה, בירך אותי עובר אורח במועל יד וקרא “הייל היטלר, היטלר גוּד”, מפני שסבר שאני גרמני, וידוע שהגרמנים משוגעים על היטלר. בו בלילה, במרכז העיר, עובר אורח אחר נשבע לי אמונים והצהיר במלוא השכנוע “איי לאב יוּ”, מפני שסבר שאני צרפתי, וידוע שצרפתים משוגעים על אהבה. ב–25 בינואר התאספו כמה מיליונים של שחקנים טבעיים כאלה בכיכר תחריר וקראו “דמוקרטיה”, מפני שידוע שהעולם משוגע על דמוקרטיה.


בלי להכיר בנטייה הלאומית הזאת למשחק - כלומר להעמדת פנים משכנעת לחלוטין - אין להבין כלל את מצרים. מי שלא רוצה ללמוד זאת בדרך הקלה, מצרים מלמדת אותו בדרך הקשה. עושה לו סימן של שיסוף גרון ואומרת “קישטה”. אבל אסור לקחת ללב: גם זה הרי חלק מההצגה. 




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו