בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי שמפסיד מזה שאינכם נוסעים לטורקיה הם רק אתם, הישראלים

באיסטנבול, בניגוד לתל אביב הברברית, יודעים לשמר את העבר. ואם אתם שואלים איך מתייחסים לישראלים בטורקיה, אז אתם חצופים

129תגובות

"ברוך הבא הביתה", כתב לי באס-אם-אס חברי הטוב, המשורר הטורקי אומיט אוזקן, המתגורר באנקרה. ב"הביתה" התכוון לכך שבאתי ביום רביעי בלילה לביקור קצר באיסטנבול, שכבר אמרתי והכרזתי לא אחת שהיא מולדתי השנייה. על השאלה "איך מתייחסים לישראלים בטורקיה?" אני כמעט מסרב לענות כי אני חושב שזו חוצפה לשאול אותה. מפני שהיא יוצאת מהנחה שהטורקים הם מין עדר שמתנהג כביכול באופן אוטומטי על פי צו ממשלתי. וזה כשלעצמו מעליב.

אם באמת רוצים לדעת את התשובה מנקודת המבט שלי: למשמע השם ישראל אורו עיני רוב האנשים שדיברתי אתם. עד כדי כך שבחנות תקליטים אחת, "מפיסטו", ברחוב איסתיקלל, כששמעו שאני מישראל, השמיעו פתאום כמוסיקת רקע נעימות של שירים עבריים. אבל בכלל, למי איכפת מי אתה ומאין אתה בא.

אבל אני איני דוגמה, מפני שאיסטנבול היא כבר מולדת שנייה בשבילי, ואיני מספיק לפגוש את כל האנשים שאני מכיר בה, אף לא לראות עשירית מהדברים שרציתי לראות בתחום מוזיאונים וגלריות לאמנות ומופעי מוסיקה, וחנויות ספרים, ותקליטים.

ניר כפרי

נפגשתי בבוקר יום שישי עם אחי הצעיר שקפץ לביקור של יום באיסטנבול בדרך מאתונה לתל אביב. הוא רצה שאקח אותו לבקר את הבית בשכונת קאדי-קוי שבו נולדה אמנו ובו המשיכו לגור סבתי הטובה בקי וגיסתה ז'נטי אחרי שאמי עלתה לארץ. עלינו על המעבורת החוצה את הבוספורוס וכשירדנו במעגן של קאדי-קוי, הזמן עצר מלכת, וחזרתי להיות הילד שביקר כאן לראשונה כשהיה בן חמש או שש.

את השוק הקטן והצבעוני וחנויות העתיקות שבדרך לרחוב של הבית ההוא אני מכיר בעל-פה. הדירה עצמה משמשת היום כמשרד של חברה קטנה לעיצוב אתרי אינטרנט. חדר השינה של סבתי הוא כיום חדר הישיבות. בסלון וחדר האוכל פזורות עמדות מחשב ומאחוריהן בחורים צעירים, שהיו אדיבים ונחמדים בשמעם את סיפורנו, ואת העובדה שאנחנו מישראל.

הדלתות ואפילו שמשות הדלתות נשארו כשהיו, וכך גם ארונות הקיר, שאני זוכר מה היה בכל אחד מהם. הצעירים הסבירו שעל פי חוק אסור לשנות בבניינים היסטוריים שכאלה שום דלת או שמשה בלא אישור מיוחד ממהנדס העיר. איזה יופי, חשבתי. בזכות האיסור לשנות, איסטנבול נשארת כשהיתה בזמן העותמאנים, והעותמאנים שימרו ככל יכולתם את מה שהיה לפניהם בתקופה הרומית.

לא כמו בתל אביב, עיר הברבריות המתכסה בעטיפה מתורבתת, שבה כל מי שמתחשק לו שובר את קירות דירתו ובונה לעצמו פנטסיה אמריקאית מעודכנת, שמתיישנת ונמאסת עד מהרה. במקום לקבל את הקירות שמקיפים את האדם כמסר מגונן מן העבר, התל אביבי הטיפוסי נותן סטירת לחי לעבר. תהיו לי בריאים, תל אביבים. אין לי חלק ונחלה בתרבותכם זו.

אי–פי

באחד הפסאז'ים ההיסטוריים היוצאים מרחוב איסתיקלל, פסאז' אזנבור, יש חנויות חמודות המוכרות כלי בית ומזכרות לתיירים. אשתי התעכבה באחת החנויות הללו כדי לבחור צעיפים פרחוניים. המוכרת שמעה שאנחנו מדברים בינינו עברית, ומיד נקשרה שיחה, מפני שהיא עצמה יהודייה – שמה פורטונה (או בקיצור טונה) קמחי. בעלה משה למד בטכניון בחיפה. יש לה קרובים בחיפה ובמושב בעמק הירדן והיא מבקרת אותם פעם בשנה לפחות.

כתוצאה משיחתנו עם טונה עלה על דעתי שהפניית העורף הגסה לטורקיה על ידי הישראלים (אין בה רע, מפני שאיסטנבול נפלאה כפליים בלי לשמוע בה צעקות בעברית) לא הביאה כלל בחשבון את היהודים של טורקיה המוצאים את עמם מוחרמים גם הם על ידי הישראלים, ונטושים לגורלם, ואין איש מביא בחשבון שאולי הארס השופע מישראל לטורקיה עלול לפגוע בהם.

אבל אני משתדל לא לענות את עצמי במחשבות רעות מדי. פשוט, הנוף של הבוספורוס הניבט מחלוני אינו מתיר לי זאת: לצדי הספרים שקניתי היום, ושקסמם מפתה אותי: אנתולוגיה של השירה הטורקית מהמאה ה-13 ןעד המאה העשרים. וכן אנתולוגיה מפורטת יותר של השירה הלירית העותמאנית, עם מבוא של אחד הטורק ולוגים הנודעים והמומחים הגדולים לשירה העותמאנית, וולטר ג' אנדרוז., שכתב את הספר "תור הנאהבים", על תור הזהב של שירת האהבה העותמאנית במאה ה-16, שהיתה חלק אינטגרלי מהרנסנס האירופי, ואפילו השפיעה עליו לא מעט. ושכל החלוקה המלאכותית הזאת בין המזרח המוסלמי למערב הנוצרי אין לה בכלל על מה לסמוך.

אותי, כמובן, לא צריך לשכנע בכך. אני חושב שאיסטנבול היא עיר הרבה יותר מעודנת ותוססת מבחינה תרבותית מכל עיר אירופית אחרת, ולוא רק מפני שבעצם שום דבר אינו עושה שחיי האמנים יהיו קלים בה, ושום דבר אינו מעודד את היצירה מגבוה, אבל היצירה תוססת ופורצת מעצמה למרות הקשיים, וזה מה שיפה כל כך.

ניר כפרי

הקולנוע הטורקי בפריחה, ופסטיבל הקולנוע של איסטנבול העומד להיפתח בקרוב נעשה דבר יותר ויותר חשוב בנוף העולמי. האמנות הפלסטית הטורקית בפריחה וירידי אמנות טורקיים הם פשוט להיט, שבו באים רבים מהעולם כולו וקונים אמנות טורקית טובה. ואשר למוסיקה – היא בוקעת מכל חור, ובכל פינת רחוב. וג'ז מצוין יש בכל לילה בכמה תריסרי מקומות בעיר, ומוסיקה קלאסית, וחנויות מוסיקה.

בכל פעם שאני עולה ברגל במעלה התלול מקרן הזהב אל רחוב איסתיקלל אני אומר בלבי: כל עוד אתה יכול לעשות זאת – סימן שאתה עוד חי, ועוד כשיר להיות אזרח של איסטנבול. כי המראה הזה, של קו הנוף של הכיפות והמסגדים ופס המים הנשקף לעיניך בעת הירידה אל קרן הזהב, הוא דבר שראוי בשבילו להמשיך לחיות.

על כן, כשישראלים החלו להחרים את טורקינה וחדלו לנסוע לאיסטנבול חשבתי שהם בעצם מענישים את עצמם. איסטנבול עצמה אינה מרגישה כלל באי-נוכחותם. ואילו הם מחמיצים את היופי הזה, שאם אלוהים נתן אותו לטורקים, סימן שהוא אוהב אותם, ואם כך, הם לא יכולים להיות רעים כמו שמציירים אותם בישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו