שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מטורקיה בחרטה

החוגים הליברליים בטורקיה נוטים היום להתבייש בארדואן ואפילו, שומו שמים, להצר על שואת הארמנים. ככה זה כשהרחמים שוב באופנה

בני ציפר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בני ציפר

היה זה לפני כחודש. הסופר היהודי-אמריקאי פול אוסטר דחה הזמנה רשמית לבקר בטורקיה על שום שהיא מפירה זכויות אדם ומתנכלת, כך טען, לסופרים. ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, מיהר להגיב בתוקפנות, כדרכו. אוסטר אינו אלא בור, קרא, ואף אחד לא צריך אותו בטורקיה. הוא גם תהה כיצד אדם מצפוני כאוסטר לא נמנע מלבקר בישראל, שמפירה באופן בוטה זכויות אדם בשטחים.

תוצאות ההתנצחות הזאת נראות עד עכשיו באיסטנבול: אין חנות ספרים המכבדת את עצמה, או בית קפה נחשב, שלא הציבו על המדרכה שלט ועליו דיוקנו של אוסטר ותצלום הכריכה של "יומן חורף", ספרו האחרון שתורגם לטורקית. לאמור: בלי ידיעתו, נהפכו אוסטר וספרו למעין סטיקר אופנתי, המבטא מחאה שקטה של אוכלוסי איסטנבול נגד ראש ממשלתם.

ואמנם, הפה הגדול של ארדואן בלתי נסבל בעיני החוגים הליברליים בטורקיה, המתביישים, בדיוק כמו מקביליהם בישראל, בדימוי של ארצם בעולם. אבל בדיוק כמו בישראל, גם מורגש עד כמה שולטת על החוגים הליברליים הללו ידו הכבדה של הבון-טון: הטרנד הוא גם להביע אכזבה מארדואן.

צילום: איור: ערן וולקובסקי

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

וגם זה באופנה: הפגנות מחאה. במדרחוב איסתיקלל ראיתי צעירים מחלקים את הפלאיירים להפגנה הבאה כשהם נאלצים להתחרות על תשומת לבם של העוברים והשבים מול מחלקי הפרסומים האחרים, לחברת טלפונים סלולריים או למסעדת דגים. בסוף השבוע האחרון ליוויתי את ההפגנה שיצאה מחזית בית הספר התיכון גלטה-סראיי וצעדה לכיכר טאקסים. היא נועדה למחות על השתיקה על רציחתו של העיתונאי והעורך הארמני הלוחמני חרנט דינק לפני כחצי תריסר שנים. יחידת ז'נדרמים משועממים הביטה מן הצד במפגינים לבושי השחורים שצעדו וקראו: "כולנו חרנט! כולנו ארמנים!"

כי להווי ידוע, ששבשבת הבון-טון של החוגים הליברליים מורה כאן באחרונה, שלהיות בעד הארמנים ולהודות באחריותה של טורקיה לג'נוסייד הארמני, זה כבר לא בגדר טאבו כמקודם. האם החוק הצרפתי האוסר על הכחשת הג'נוסייד הארמני הוא הסיבה לשינוי בהלוך הרוחות? אללה יודע. כשם שרק אללה יודע למה לפתע פתאום החליטו החזאים האחראים על הדעות העדכניות, לציין לפני כשבועיים מלאות שבעים שנה לטביעתה של ספינת המעפילים "סטרומה" על מאות נוסעיה מול חופי איסטנבול, ולהכות גם על החטא הנשכח הזה.

הפזרנות הזאת ברגשי אשם נראית מוזרה. עד שמבינים כי היוזם של מהלך ההנצחה הגרנדיוזי היה הסופר-זמר-פוליטיקאי-קולנוען הטורקי זולפו ליוואנלי, שהרומאן האחרון והמצליח שלו, "סרנדה", דן בטרגדיה של "סטרומה".

אבוי! גם אהבת המעפילים הפתאומית של ליוואנלי וגם התנצחותו ההירואית של אוסטר עם ארדואן נראות כקמפיינים פרסומיים. קופירייטר של חברת יחסי ציבור הריח אולי את הטרנד החדש של החרטה על עוולות, והצליח לקלוע במקרים שלעיל לטעמו של הציבור הליברלי, שהוא גם הצרכן העיקרי של ספרים. איך שהתעסקות יתר זו בקליעה לטרנדים של חמלה ציבורית נהפכה זה כבר למשחק בלתי מזיק, אנחנו בישראל מכירים זה כבר. אבל רק במבט מן הצד על המתרחש בארץ אחרת אפשר לחוש עד כמה חסרי שיניים הם הטרנדים של חמלה עונתית, שלא זו בלבד שאינם מקעקעים את השיח השולט של הרהב הלאומי הגאה, אלא אף מחזקים אותו בעקיפין.

כדי להיווכח בכך הלכתי לצפות בשובר הקופות הטורקי החדש, "פתיח 1453", שהוכתר כסרט הנצפה ביותר בטורקיה מאז ומעולם. הסרט מספר באופן גרנדיוזי לגמרי, אך גם אלמנטרי לגמרי מבחינת עיצוב הדמויות והעלילה, על כיבושה ההירואי של קונסטנטינופול מידי הביזנטים על ידי השולטן מחמד "המנצח". בפתיחה, קולו של הנביא מוחמד שולח את מאמיניו להניף את דגל האיסלאם על חומת קונסטנטינופול. והטורקים, בראשותו של מחמד הנמרץ והכריזמטי, הם שמילאו אחר הצו הזה כעבור כמה מאות שנים. המון דם ניתז, וזרועות נכרתות וחרבות מרוצצות ראשים, ואש ותמרות עשן. ומוסיקת הרקע הסוערת או הרומנטית מלווה את ההתרחשויות ההיסטוריות, שגם סיפור אהבה טהור נשזר בהן.

הביזנטים - תושביה היוונים, המקוריים, של קונסטנטינופול - מוצגים בסרט כחדלי אישים ושטופים בזימה ובאמונות הבל. הטורקים, לעומתם, הם לוחמים ללא חת, בעלי עליונות טכנולוגית, ועם זאת הומאניים וסובלניים בתכלית. בסצינה האחרונה נכנס מחמד המנצח בשערי כנסיית איה סופיה ועל רקע מוסיקה רבת פאתוס מרגיע את הקהל הנוצרי המבוהל שלא יאונה לו כל רע, ולהוכחה הוא לוקח בזרועותיו תינוקת יוונייה זהובת תלתלים, המחייכת אליו ומושכת בזקנו.

זר לא יבין אולי את הנאיביות שבה מסוגל קהל צופים עצום ורב כזה לקבל, אחרי עשרות שנים של חשיפה לקולנוע מתוחכם לסוגיו, סרט פעולה מניפולטיבי ותמים כל כך. כל שצריך כדי להבין זאת הוא להביט על הנאיביות שבה הוא, הזר, מאמין במיתוסים המכוננים של ארצו שלו. *

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ