שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יצאתי לפגישה עם האושר, וחזרתי מפוצץ ממכות

לרגל דירוגה הגבוה של ישראל במדד המדינות שתושביהן מרוצים, המדור מנסה להבין על מה יש כאן לשמוח, וחוטף סטירה ממר אושר

בני ציפר
ציפרלנד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בני ציפר
ציפרלנד

לרגע הציף אותי אושר אמיתי בתחילת השבוע, כשקראתי בעיתון את החדשה האביבית הבאה: ישראל דורגה במקום ה-14, כלומר במקום מתקדם למדי, במדד המדינות שאנשיהן חשים את עצמם מאושרים. אבל סמוך לאחר מכן כיסתה עננה את פני, כי ראיתי כבר לנגד עיני את העורך שלי מביט על אותה חדשה עצמה ואומר בלבו: הנה דבר שמתאים בול לציפרלנד, הבה נטיל עליו לעשות ממנה מטעמים לסוף חג הפסח.

אשר יגורתי בא. הנה אני ומולי האושר, ושנינו מביטים זה על זה בחשדנות. "אני לא מאמין בכלל לסטטיסטיקות שלך", אני אומר לאושר. "הבט מסביב: כולם מתהלכים כאן בפרצופים זעופים, העצבנות מחכה לתירוץ הקל ביותר כדי להתפרץ החוצה בצורה של קללות ותגרות ידיים. ראה איך הם מתנהגים על הכביש, הישראלים האלה. אילו היו מאושרים, הם היו אמורים להיות נהגים טובים קצת יותר, לא כן?"

האושר מחייך אלי בחיוך מנומס נוסח הדלאי-למה ואינו משיב לטענותי. מה שמתחיל להוציא אותי מן הכלים. "ברור, אתם יושבים לכם במשרדים הממוזגים שלכם שם באו"ם (מדד האושר, לפי העיתון, פורסם על ידי האו"ם) ומאמינים לבדותות שמספרים לכם. איפה הכיבוש והעוולות שלו? איפה הסבל היום-יומי של הפלסטינים? איפה הקסאמים? והמחאה החברתית? והאיום האיראני? ונתניהו? אתם חיים בסרט כנראה שם בניו-יורק".

האושר, טיפוס רגוע מטבעו, שולח את ידו אל בקבוק המים שלפניו. הוא מוזג לכוס ולוגם מעט. "זה בסדר להתעצבן", הוא אומר ומשתדל לשוות לדבריו נימה של שכנוע. "תוציא, תוציא את כל הלכלוך שיש לך בפנים". ואני עושה כדבריו ומונה את כל הרעות החולות שישראל קוללה בהן כידוע, בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, החברה והתרבות. עד מהרה נעשיתי צמא מרוב התלהבות. הוא מוזג לי מהמים ומגיש לי. אך הגעתי את הכוס לשפתי התברר לי שאין אלה כלל מים אלא אלכוהול לא מהול. אולי וודקה, אולי ג'ין.

איור: ערן וולקובסקי

"מה זה צריך להיות? אתה מנסה לטשטש אותי?" קראתי, מטיח את הכוס בשולחן. "לא, להיפך", השיב האושר. "סטטיסטיקה שפירסם באחרונה האו"ם מראה שאנשים ששותים כוס של משקה אלכוהולי ביום נוטים להיות בריאים יותר ושמחים יותר. תאמין לי. אני אומר את זה מניסיון אישי".

וכאן פתח האושר את פיו וסיפר את סיפורו. כיצד נולד למשפחה של פליטים חסרי כל. אביו נהרג על ידי צבא הכיבוש ואמו נאנסה לנגד עיניו כשהיה ילד. בנדודיהם מכפר הולדתו שנמחה מעל פני האדמה אל הלא-נודע, הוא חלה בשחפת והתעוור בעין אחת. אמו, שלא עמדה בתלאות המסע, לחשה לו בטרם תעצום את עיניה לנצח: "אל תשכח, בני, להיות תמיד מאושר".

כשגמר לדבר ולקח נשימה עמוקה של אדם חולה (ואכן, רק אז הבחנתי עד כמה כל האושר הזה הוא שבר כלי, רבע עוף ולא יותר), התחוור לי מה שלא הבנתי עד כאן ברוב התלהבותי להציג את צרותי באוזניו - שאין בין מצבך הבריאותי או הכלכלי לבין האושר ולא כלום. כלומר, אפשר להיות פלסטיני מדוכא וכבוש וגם אדם מאושר. אפשר להיות ישראלי נוירוטי ואגרסיבי וגם אדם מאושר. "אז מה שווה בכלל האושר הזה שאתה מנסה למכור לי?" שאלתי בהתרסה את האומלל הזה הדובר עמי.

"זה בדיוק העניין", אמר האדון אושר, "שלא באתי למכור לך כלום אלא לבקש ממך אם אתה יכול לתרום קצת כסף לפרויקט שאנחנו מנסים להרים, להקים בתי ספר לילדי פליטים שגורשו מישראל בחזרה לאפריקה וחיים שם בערי אשפה. זה מתחיל מ-50 שקל ומעלה". הוא פישפש בכיס השמאלי של חליפתו והוציא פנקס קבלות.

כאן כבר לא יכולתי להכיל את זעמי. קמתי חיפשתי משהו לזרוק עליו, על הנוכל. כוס המשקה היתה הדבר היחיד שהיה בהישג ידי. קמתי, וכמו אותה חברת כנסת בלונדית מן הימין, התזתי את תכולת הכוס על פניו ועל חליפתו של האושר. "אתה לא מתבייש?" צעקתי. "פרזיטים! אין לכם מספיק כסף שם באו"ם שאתם באים לבקש ממני לממן אתכם? יאללה, יאללה, שמענו עליכם. סובלים יעני!"

כנגד כל הציפיות מאדון מאופק וחייכני כמוהו, אושר קם, נוטף כל כולו מן היי"ש, והכניס לי סטירה. סטירה אדירה שהעיפה אותי מטר או שניים אחורנית. נפלתי לארץ. הראש נחבט ברצפה. ראיתי כוכבים. סטירה כזאת לא הכניס לי איש מעולם. מרוב תדהמה פרצתי בבכי, כמו ילד קטן.

"תגיד שאתה מתחרט על מה שאמרת!" קרא, גוהר מעלי באגרוף מונף, אוחז בצווארוני בידו האחרת. הנהנתי בראשי פעם, פעמיים, שלוש. אחרי שווידא מעל לכל ספק שלמדתי את הלקח שעם האושר לא מתעסקים, הוציא מכיסו הימני פנקס, ורשם את שמי בעמודה של המצטרפים החדשים לסטטיסטיקה. *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ