בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פורונקל על הגבעה

בין ג'בל מגרון לג'בל רוטשילד

חוסר האונים של הנעבעך התל אביבי הפסיבי וחוסר המודעות הפוליטי שלו הוא בזוי ומתועב בדיוק כמו האגרסיביות של המתנחלים

32תגובות

שאלתי מומחה לבלשנות אם מגרון, שמו של המאחז הלא חוקי בשטחים, שפונה השבוע, נגזר ממיגרנה או מדלקת גרון. תשובתו היתה חד משמעית – לא מיגרנה ולא גרדת ולא דלקת בגרון, אלא פורונקל (סִמְטָה בעברית!). עוד שאלתי אם הוא יודע במקרה היכן ממוקם אותו פורונקל על המפה. כי ברור שמדובר באיזו ג' בלאה, אבל לך תדע היכן בדיוק. היה פורונקל ואיננו עוד. כך נראית בעיני רוב רובה של אוכלוסיית ישראל היושבת בתוך גבולות הקו הירוק המיני-דרמה שהתרחשה השבוע שם על הג'בל הצחיח.

אני גם מוכן להתערב שאחוזי הצפייה באותה מיני-דרמה לא היו גבוהים. רף הגירוי של הצופה הישראלי הוא דבר שלא קל לקפוץ מעליו. ובדרמת מגרון חסרו דם, דמעות, יריקות, תינוקות נקרעים מזרועות אמותיהם. באופן מפתיע – ולמרבה האכזבה הדרמטית – המפונים לא הטיחו בשוטרים המפנים את מלת הקסם "נאצים".

מה קורה פה? הרי מגרון, וכמוהו יתר המאחזים הלא חוקיים, הוא תוצר של אותו פלג באוכלוסיית המתנחלים שאפשר לכנותו אנרכיסטי, המתנגד לבעל-ביתיות הבורגנית שבה השתקעה תנועת ההתיישבות בשטחים והרוצה לחדש את הלהט שהיה להתנחלויות בראשיתן. והנה מתברר שגם הם, המרדנים, הולכים ומתעייפים ממהפכנותם ומנכונותם לעשות בלגנים.

למחרת הפינוי מלאו העיתונים בדברי תרעומת על המדינה, שבמקום להעניש את פורעי החוק הללו גמלה להם במענק נדיב לדיור חלופי, הבא מנין, אם לא שוב מכיסו של משלם המסים. אני, מצדי, לא רק שאיני מתרעם על כך, אלא אני שמח להיווכח שחזון הציונות לא נס לחו.

הבה נראה: בעבר היה נהוג לומר שציוני אמיתי הוא יהודי א' הנותן כסף ליהודי ב', כדי שישכנע יהודי ג' לעלות על הקרקע. מה נשתנה כיום? לא כלום כמעט: ציוני אמיתי כיום הוא ישראלי א' הנותן כסף לישראלי ב', כדי שישכנע ישראלי ג' לשבת בשקט ולא לעלות על הקרקע.

כלומר, אין חדש תחת השמש. אם נתרגם למלים פשוטות את המאבק הרעיוני המתחולל בארץ בין המתנחלים ותומכיהם לבין אלה המכונים "הציונות השפויה", יתגלה שהוא אינו אלא וריאציה על הפגם הכרוני בתפקודי בלוטת התריס שהעם הזה סוחב אתו בדורות האחרונים, פגם שגורם לתופעות של היפר-אקטיביות חמורה, לצד תופעות של פלגמטיות חמורה. ואם יש גלולה המווסתת את התפקוד ההורמונלי הלאומי אני בעד להכניס אותה לסל התרופות, גם אם היא יקרה ושמה המדעי הוא כספכספכסף.

אין ספק: הקונסנסוס הלאומי כיום אינו מסתיר את תיעובו מתופעות ההיפר-אקטיביות הקיצוניות, הפוגעות בשמה הטוב של ישראל ובעקרונותיה כמדינת חוק. אבל אם יורשה לי, הייתי מבקש להזכיר דבר ששמעתי מפיו של הסופר והמחנך הדגול ס' יזהר: "לא זרועו של הימין ארוכה מדי, אלא זרועו של השמאל קצרה מדי". כלומר: באותה מידה של חומרה או תיעוב ששופטים בהם את האקטיביזם המופרז של המתנחלים, יש לשפוט את הפלגמטיות הקיצונית של אלה, שהג'בלאה היחידה שיצאו להילחם עליה באחרונה היתה ג'בל רוטשילד, ובמהפכת הקטיפה שלהם חיקו בעצם באופן מדויק את השיטות של המתנחלים בבואם להקים מאחז לא חוקי בארץ לא להם. ואמנם, בהם די היה לטפל בתרופה מללמללמלל, הזולה בהרבה.

אני כבר יכול לשמוע את הקורא של שורות אלה מזדעק: "דמגוג זול שכמותך! איך אתה מעז לשוות את שני הדברים?" על כן אני מזדרז להבהיר את עצמי: כן, בשני המקרים, של הימין המתנחל ההיפר-אקטיבי מצד אחד, ושל הנעבעך העירוני הנורמטיבי מצד אחר, מדובר בשני פניה של אותה אגרסיביות: אחת אקטיבית ואחת פסיבית. מתנחלי המאחזים פושטים על ג'בל כלשהו השייך לפלסטיני כלשהו, כדי לעצבן את העולם. הנעבעך התל אביבי הפסיבי מצליח כאמור לפשוט לכל היותר על מתחם רוטשילד, אבל חוסר האונים שלו, וחוסר המודעות הפוליטית שלו, והעמידה האדישה מנגד למראה קריסת המוסדות שהיו אמורים לתמוך בערכים הליברליים שלו (כן, אני מתכוון לעיתונות הכתובה, וביתר ספציפיות – לעיתון שבו נכתבות שורות אלה), מעוררים בי קבס עצום פי כמה.

כי מגרון הוא כאמור פורונקל שצמח על ג'בל אי שם. אבל האדישות היא מורסה גדולה שצומחת לנו על הראש ועוד מעט תהיה בגודל של הראש ולא יהיה אפשר להסירה בלי להסיר יחד אתה את הראש כולו.

"שוב דברי דמגוגיה זולים!" אני שומע את קוראי הנאמן אומר. "הוא רוצה שירחמו עליו, רועד לו הפופיק מזה שהעיתון שהוא עובד בו נמצא בקשיים". נכון, אני עונה לו. אבל זכור נא, שאם לא אהיה כאן להעיר בדמגוגיה הזולה שלי את המודעות שלך, אתה תירדם בכורסה הנוחה שלך, וכשתתעורר תגלה שמסביבך מימין ומשמאל ג'בלאות, ג'בלאות ועליהן פורונקלים. תצבוט את עצמך כדי לוודא שאינך חולם, ואכן לא יהיה זה חלום אלא המציאות. ותצעק כמוכה טירוף: "איפה את, עיתונות? לאן נעלמת בדיוק כשצריך אותך?" וההד יענה לך מן הג'בלאות "צריך אותך צריך אותך צריך אותך".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו