העיקר שיהיה שקט

לישראלים לא באמת אכפת מהמצרים

כמה צינית ההזדעזעות מדברי עמוס גלעד, שמצרים היא דיקטטורה, שהרי לעיתונות לא באמת אכפת מה מעוללים "האחים" - רק שלא יעשו לנו צרות

בני ציפר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בני ציפר

בשבוע שעבר אמר עמוס גלעד, ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, על מצרים כי "מתוך הרצון לדמוקרטיה, צמחה שם דיקטטורה מזעזעת". ומיד התחוללה סערה בכוס המים המקומית.

לכאורה הוא אמר דבר בנאלי לגמרי. כל מי שעיניו בראשו, המתמצא ולו במקצת במתרחש במצרים, יודע שתיאורו של גלעד מהימן לחלוטין. לא רק אלפי ישראלים היו חותמים על האמירה של גלעד אילו נשאלו לדעתם על המשטר במצרים, גם כמה וכמה מיליוני מצרים היו מזדהים אתה. ביניהם כאלה שהתעוררו מאופוריית "האביב הערבי" וגילו שנפלו מן הפח אל הפחת: במקום חוסני מובארק קיבלו את האחים המוסלמים.

והנה, במיטב הצביעות הידועה, קפצו כאן כל מי שיכלו לקפוץ כדי להסות את האמירה הבוטה והנכונה הזאת ב"ששש" גדול, בשם שמירת היחסים התקינים עם מצרים. ראשון קפץ משרד הביטחון והתנער רשמית מדברי גלעד. וכבמטה קסם הצטרפה לאומרי הנו-נו-נו העיתונות הישראלית כולה, הכתובה והאלקטרונית, על פרשניה הנאורים ומומחיה הרציניים ביותר לענייני צבא, ביטחון וערבים.

נשיא מצרים מוחמד מורסיצילום: אי–פי

תחת כותרות בולטות במיוחד, הוקיעו כלבי השמירה הללו של הדמוקרטיה בנביחות מחרישות אוזניים, את האמירה הפסימית של גלעד על מצרים, כפליטת פה אומללה ובלתי אחראית, כפאשלה מצערת שמקורה בחוסר טאקט אם לא ברשעות.

ועומד האדם הקטן וצופה בכל ההצגה הזאת, ותוהה אם באמת כולם יצאו מדעתם. כי הרי לא חסרים סימנים המראים שהצדק עם גלעד. בין היתר, שהמשטר החדש במצרים עושה כל שביכולתו כדי להלך אימים על העיתונות בגסות שלא נראתה כמוה בימי מובארק. כך למשל, לפני כשבועיים יצאה הוראה מראש הבית העליון של בית הנבחרים המצרי, לפטר את העורך הראשי של העיתון החשוב "אל גומהוריה".

הבה נדמיין את התגובה של העיתונות הישראלית לפיטורים שרירותיים של עורך ראשי של עיתון על ידי הכנסת! אלא שכשזה קורה במצרים, זה לא כל כך מזעזע בעיני פרשנים לענייני צבא מישראל. ובוודאי שרק בשל כך, הם טוענים, אין מה להעליב את נשיא מצרים ולסכן את יחסינו אתו.

בשבוע שעבר הורה הצנזור של משרד התרבות המצרי לחתוך סצינה של ריקודי בטן מתוך סרט מצרי חדש שובר קופות. נכון שיש דברים גרועים מאלה, אבל אט אט, ככל שהדברים אינם נתקלים בהתנגדות, ממשיך המשטר בדיכוי החירויות. כעת מדברים על חוק, שיעבור בקרוב, שיגביל פתיחה של חנויות ומסעדות בשעות הלילה. קהיר, שמי שמכיר אותה יודע שהיתה עיר ללא הפסקה, עומדת להיות מואפלת אחרי חצות או בשעה שתיים בלילה. גם על כך אפשר לומר שזה לא סוף העולם, שיש דברים גרועים יותר ורק בשביל זה אין טעם להעליב את נשיא מצרים.

מצרים רבים חוששים מאוד בימים אלה, שבחוקה החדשה של ארצם, העומדת עתה לפני ניסוח סופי, ישונה משפט המופיע בחוקה הישנה מימי מובארק, הקובע כי התחיקה המצרית מתבססת על עקרונות השריעה, למשפט נחרץ יותר שיקבע כי התחיקה המצרית מתבססת על השריעה פשוטו כמשמעו. הבדל קטן שהוא תהומי. נכון שגם זה לא סוף העולם, אבל אני מוכן לחתום, שאותם פרשנים ומומחים שהיסו את עמוס גלעד, היו פחות דואגים לנימוסים אילו התעוררה סכנה שתתקבל בישראל חוקה המבוססת על ההלכה היהודית.

מי מעורר אם כן קבס בסטנדרטים הכפולים שלו? נכון, העיתונות הישראלית. זו שהיתה צריכה להזדעזע הרבה לפני גלעד ולהזהיר מפני ההידרדרות של מצרים לדיקטטורה איסלאמית, קיבלה עליה להיות המורה לנימוסים והליכות של האזור. ויש לה תירוץ נפלא: אין זה מתפקידנו להתערב כביכול במה שקורה בבית השכנים, גם אם עולים משם קולות "הצילו".

מעניין לציין, בהקשר זה, באיזו יעילות אימצה האינטליגנציה הישראלית (אם אמנם הפרשנים לענייני ערבים וצבא שייכים ל"אינטליגנציה"), את צווי האופנה הפוסט-קולוניאלית, שלפיהם אין זכות לאדם העומד מחוץ לחברה ולתרבות נתונה למתוח עליה ביקורת, שמא ייחשב למתנשא ולקולוניאליסט, לא עלינו. אופנה נחמדה, הפוטרת את מי שרואה את עצמו אדם נאור מדאגה למיני הדיכוי הבוטים והאכזריים המופעלים על בני אדם בחברות מסורתיות או דתיות קיצוניות.

נכון שלא מתוך דאגה לחירויות האזרח במצרים נזעק עמוס גלעד להתריע מפני הסכנה של דיקטטורה במצרים. הדאגה שלו היתה אנוכית לגמרי: החשש שדיקטטורה איסלאמית תביא לנתק או למשבר ביחסים עם ישראל. ועם זאת, הוא לפחות זעק את האמת הפנימית שלו בכנות ובלי חשבון. ואילו ה"ששש" שבקע מסביב היה כל כולו ציניות ואופורטוניזם: ה"ששש" הזה אמר: "מצדנו, שהמצרים יילכו לכל הרוחות עם האחים המוסלמים שלהם. אבל כל עוד הנשיא שלהם לא עושה לנו יותר מדי צרות, אנחנו צריכים להיות קורקטיים אתו".

כך בדיוק, בשל אותה ציניות אופורטוניסטית מצד ישראל, הידרדרו יחסי ישראל ומצרים בימי מובארק: כי אחת היה לישראל מה חשב העם המצרי על מובארק, ואחת היה לה אם העם הזה סובל או לא סובל מהדיקטטורה שלו – העיקר שיישמרו היחסים התקינים עם השליט. ועכשיו חוזרת ישראל על אותה טעות.

יש לי ידידה אמריקאית האומרת ש"common sense is ,alas, not so common", לאמור ששכל ישר הוא, אללי, לא כל כך נפוץ. במקרה של התגובה על דברי עמוס גלעד, אפשר להיווכח כמה זה נכון.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ