שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בני ציפר
בני ציפר

בכ"ט בנובמבר 1947 באו הורי בברית הנישואים בבית הכנסת האשכנזי באיסטנבול, העומד עד היום על מכונו בסמטה של רחוב היהודים היורדת אל גשר גלטה, והשנה אפילו ביקרתי בו במוצאי יום הכיפורים וניסיתי לצייר לי את הטקס מאז. שני הורי היו ציונים נלהבים במידה שווה והיה ברור להם שיקשרו את חייהם עם המדינה שנועדה לקום בארץ ישראל.

אף רגע לא עלה על דעתם, כיוצאי ארץ רב-תרבותית ורב לאומית כטורקיה, שהגדרה עצמית ליהודים צריכה לבוא על חשבון הגדרה עצמית לפלסטינים, והם לא ראו כל חייהם שום סתירה בין היותם ציונים נלהבים לבין התנגדותם העזה להתנחלויות, למשל, ולבין תמיכתם במתן עצמאות לפלסטינים. בכך הם לא נחשבו חתרניים בשום אופן. הם היו אנשים נורמטיביים לגמרי, ורק טבעי היה בעיניהם שכל אדם ראוי לחיות בכבוד ולא תחת כיבוש כפי שחיים הפלסטינים זה שנות דור.

אחרי מותם של הורי קבענו לנו את הכ"ט בנובמבר כיום שבו אנחנו פוקדים את קברם. ועל כן כל כך התרגשתי אמש, כשיכולתי לציין לעצמי שמעתה, הכ"ט בנובמבר יציין גם את יום הכרזת האו"ם על מדינה פלסטינית (לא לגמרי מדינה אמנם). הורי, אילו חיו, היו שמחים על כך. על כן, אני שמח במידה מסוימת על שאינם בחיים ולא ראו כיצד ישראל ביזתה את עצמה אמש כשהתנגדה להקמת המדינה הקטנה לצדה.

עקבתי בהתרגשות אחרי ההצבעה והנאומים שקדמו לה. יש משהו חסר תוחלת בניסיון להסביר באופן לגאלי יבש למה פלסטין אינה ראויה להתקבל לאו"ם כמדינה משקיפה. זאת עשה כפי יכולתו הנציג הישראלי באו"ם ואחריו הנציג הקנדי וכו'. זה נשמע חורק ולא משכנע בעליל. ולעומת זאת התרגשתי מנאומו של שר החוץ הטורקי, שהעלה את הטיעון המוחץ בדבר הצורך של בני אדם ב-dignity. שאפשר לחיות בלי לחם, אבל לא בלי כבוד עצמי. זה בדיוק מה שישראל לא מבינה מההתחלה, כשהיא חושבת שאם תיטיב קצת את המצב הכלכלי בגדה, הפלסטינים ישתקו.

נכון ששר החוץ הטורקי אמר גם דברים דמגוגיים שלא שמחתי לשמוע, אבל את הטיעון המוחץ שטען אי אפשר להכחיש שהוא פגע בול בלבי.

אני אישית, בעקבות הציונות של הורי, מרגיש שאני ממשיך את מורשתם במידה רבה. אני מאמין בקשרים שחייבים להיטוות בין ישראלים לפלסטינים, וכך גם ילדי אחרי. על כן שמחתי באופן אישי על ההכרזה באו"ם אמש, בשם החברים שיש לנו בגדה, ובראשם בני משפחת בורנאט מבילעין, אנשים שוחרי שלום שהתוודענו אליהם מאז פגשה בתי את בן משפחתם, באסם אבו רחמה, ופרשת האהבה הקצרה ביניהם נקטעה במותו האכזרי ביד חייל צה"ל ליד גדר ההפרדה של הכפר.

אחרי מותו שאלתי את עצמי לא פעם, "בשביל מה הוא נהרג? הרי כל זה חסר משמעות. הוא דגל במאבק הלא אלים, והאלימות הכריעה אותו. ההתנחלויות שנבנו על שטחי הכפר הגזולים משגשגות, ומה השגנו אנחנו, שוחרי השלום?" והנה עתה, בבוקר שאחרי ההצבעה באו"ם אני יכול לזקוף את ראשי בגאווה בשבילו ולומר בשמו: "הצלחנו. משהו מהכבוד הרמוס שלנו הושב. בזכות המאבק הלא אלים שלנו, העולם הכיר בכך שאי אפשר שחייל צה"ל שוב יהרוג אנשים על אדמתם כאילו היו כלבים משוטטים ואיש לא ייתן את הדין על כך".

זרי הפרחים שאני מניח על קברי הורי ביום הכ"ט בנובמבר הם על כן גם זרי פרחים הנועדים לברך את  

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ