שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פרשת פלדחי ואנשי הגם וגם

בני ציפר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בני ציפר

פלופ גדול היה שם, בגרמניה. לכאורה, מכל צד שלא מסתכלים על זה, יצאה ישראל די אידיוטית מפרשת הפסילה של הפרופסורית להיסטוריה רבקה פלדחי, מלהשתתף בכנס אקדמי על נושא החופש האקדמי, שהיה אמור לחתום בנימה של הדרת כבוד ורצינות את ביקורו של בנימין נתניהו אצל קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בשבוע החולף.

סערת רוחות: עמיתיה הישראלים של פלדחי הוכיחו בפומבי, בעת פתיחת הכנס, את נתניהו באוזני הקנצלרית על הפסילה של פרופסורית רק על שום דעותיה הפוליטיות הרדיקליות. נתניהו מצא את עצמו כתלמיד נזוף המסביר את עצמו באוזני המנהלת. ואילו מרקל, שנאלצה לקבל עליה את התפקיד המביך של בוררת בין נתניהו לבין נציגי האקדמיה הישראלית, החליטה להצדיק בסופו של דבר את האקדמיה ולהציג את אורחה ככלי ריק, כאשר הפצירה בפרופסורים הישראלים למסור דרישת שלום חמה לפרופ' פלדחי.

כל זה נראה עתה, מקץ שלושה-ארבעה ימים, בעיקר משעשע. כי איכשהו יוצא שישראל חוזרת למלא בגרמניה את התפקיד הקומי שמילאו פעם הצגות היידיש שבהן נראו יהודים מגוחכים מהעיירה מורטים זה את שיער זקנו של זה בשל מחלוקת על ביצה שנולדה בשבת.

מישהו, כך נדמה, שם לב שלבעיות שלנו ולוויכוחים הפנימיים האין-סופיים יש ביקוש לא קטן בחוץ לארץ, ובפרט באירופה. אם כן, למה לא לארגן את זה בצורה מסודרת להצגות חיות, בהשתתפות אינטלקטואלים ישראלים מצפוניים, שיספרו לעולם על העוולות שעושה המדינה להם או לפלסטינים או לשניהם כאחד? וכדי שההצגה תהיה אמינה, לוקחים לפעמים אינטלקטואל חי לדוגמה, והמדינה נותנת לו סטירת לחי סמלית בשידור חי. או אז קם רעש גדול, מה שמלמד שההצגה הצליחה מעל למצופה.

מה שחשוב לזכור הוא שישראל לא היתה מצליחה לשווק את עצמה כך לעולם, כיצרנית של ויכוחים אינטלקטואליים, אלמלא היה קל כל כך לפתות את האינטלקטואל הישראלי המיוסר בכיבודים ואולי גם בסופי שבוע בסגנון "הכל כלול". באים לאינטלקטואל כזה ומציעים לו הזדמנות להופיע בפורום מכובד, לפעמים גם מימון לכרטיס טיסה ומלון, ועוד אומרים לו: "אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה נגד המדינה, אל תחסוך בביקורת. חשוב להראות לעולם שישראל היא מדינה מיוחדת במינה, שיש לה אליטה אקדמית בועטת, מתלבטת, מתייסרת".

אילו היו האינטלקטואלים הישראלים עשויים, למשל, בתבניתו של ישעיהו ליבוביץ' המנוח, שבז לכיבודים מפוקפקים הבאים מהממסד, לא היה יכול לצאת לפועל כנס מהסוג שהתארגן סביב ביקורו של נתניהו בגרמניה. כי הבה נחשוב רגע. אם אכן מחזיקה הפרופ' פלדחי בדעות רדיקליות נגד שירות בשטחים כפי שנאמר, למה היתה צריכה להשתתף בכינוס המתקיים במסגרת ביקור ממלכתי של נתניהו, האיש שבפקודתו נכתשה עזה לפני פחות מחודש? האם לא היה מן הראוי שתאמר מראש "לא" להזמנה כזאת? וכך גם עמיתיה, שיצאו להגנתה: האין זה אתי יותר שלא להסכים לשחק את המשחק מלכתחילה?

נפלאות דרכיה של הרדיקליות הישראלית. אני זוכר את הלבטים שהיו לסופרים אחדים בימי יצחק שמיר כראש הממשלה. מצד אחד, הם תיעבו אותו. מצד אחר, כשזכו בפרס ראש הממשלה ונאלצו לקבל את הפרס הנחשק מידיו. היו מהם שהחליטו שהם ייקחו את הפרס אך לא ילחצו את ידו וכך יוכלו להצטייר בעיני עצמם כבעלי אינטגריטי. כי הרדיקל המקומי הוא במקרים רבים איש של גם וגם. גם רוצה לקבל טובות הנאה מהממסד וגם לעקם את הפרצוף למי שנותן אותן.

כלומר, גסות הרוח הטבעית של הישראלי המצוי כוללת גם את השוליים הרדיקליים. הישראלי הרדיקלי אומר בלבו: "למה אני צריך לסבול מזה שאני רדיקלי? מה אני, פראייר? משלמים לי נסיעה ומלון פאר וארוחות חינם. אני אסע, כי אם לא אסע ייקחו מישהו אחר, ולמה שהוא ייהנה ולא אני?"

וכך, פעם אחר פעם, כנגד כל הסיכויים לכאורה, ממשיכה ישראל לייצא את מוצר היוקרה מספר אחת שלה לעולם: ההצגה שוברת הקופות של ויכוחיה הפנימיים, בכיכובן של נבחרות מתחלפות של אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה הכי נון-קונפורמיסטים ומיוסרים שיש.

ההצגה הולכת ככה. מערכה ראשונה: מודיעים על סגירתה של מחלקה באוניברסיטת בן-גוריון, שהרדיקליות של המרצים שלה היא לצנינים בעיני ממשלת הימין, ועל הכוונה להעניק מעמד של אוניברסיטה למכללה בשטחים. מערכה שנייה: אותה ממשלת ימין מארגנת כנס בגרמניה בנושא הפאשיזציה של ישראל, כי כאמור, קיומה של מחאה פעילה מתוך ישראל הוא הפרסומת הכי טובה שאפשר לעשות למדינה. מערכה שלישית ואחרונה: העולם צופה בהתכתשות ומהנהן בראשו:Ja, eine Katastrophe!  אך בד בבד גם מושך בכתפיו ואומר בלבו: אי אפשר לצאת שפוי מהיהודים האלה ומוויכוחיהם התלמודיים.

על כן דומני שכאשר עלתה אנגלה מרקל על משכבה באותו לילה שאחרי האינצידנט עם הפרופ' פלדחי, היא פנתה לבעלה במלים הבאות: "יואכים חביבי, הראש שלי מתפוצץ. עשה לי טובה ותביא לי אקמול וכוס מים". גם יש לי הרגשה שבשובו מהמטבח ניסה הבעל, יואכים, לשעשע את רעייתו ופתח את כרך שירי היינריך היינה וקרא באוזניה את הפואמה "הוויכוח", שבה מתואר בסרקזם חד ויכוח מסוג דומה לזה שגרם לה כאב ראש באותו יום.

בפואמה, המתרחשת בספרד של ימי הביניים, ניטש ויכוח תיאולוגי בין רב וכומר, לעיני נסיכה ספרדית משועממת, המסכמת את ההתנצחות בטורי השיר הלא נשכחים הבאים, המתאימים להפליא לענייננו (מגרמנית, שלמה טנאי):

"מי צודק איני יודעת,

אך אם קצת פה נמלכים

גם הרבי גם הכומר

הם השניים מסריחים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ